פרשת וישב מלמדת אותנו על חשיבות האמונה בכוחנו לשנות. דרך סיפור ראובן שלא האמין ביכולתו להציל את יוסף לגמרי, אנו למדים לקח עמוק שמתקשר לסיפור חורבן בית המקדש ולפרשנותו המפתיעה של הבעל שם טוב.
הגמרא אומרת: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו". לכאורה, הדברים תמוהים משתי סיבות: ראשית, היכן מצאנו "ענווה" בהתנהגותו? שנית, מדוע הוא נושא באשמה הבלעדית כשרבים אחרים היו שותפים לחורבן?
הבעל שם טוב מציע פירוש מהפכני: ה"ענווה" של רבי זכריה בן אבקולס הייתה למעשה חוסר אמונה ביכולתו לשנות את המצב. כשעמד בפני ההחלטה להקריב קרבן פגום לקיסר או להרוג את בר קמצא, הוא נמנע מלפעול כי חשב שממילא ירושלים תיחרב ואין טעם לנקוט בצעדים דרסטיים.
זוהי אותה "ענווה" שראינו אצל ראובן בפרשתנו. כשעמד מול האפשרות להציל את יוסף, הוא אמנם עשה את הצעד הראשון – הציע להשליכו לבור במקום להורגו – אך לא האמין שיוכל להשלים את ההצלה. כמו רבי זכריה, גם הוא לא האמין ביכולתו לשנות את התמונה הגדולה.
הלקח העמוק הוא שבעולם אין באמת הרבה בעיות – יש רק את הבעיה האחת שאתה מתמודד איתה ברגע זה. כשאדם חושב "מה אני כבר יכול לשנות?", הוא שוכח שההשגחה העליונה הביאה דווקא אותו לרגע הזה כי בידיו הכוח לשנות.
בניגוד לראובן ורבי זכריה, יוסף בפרשתנו מדגים את הגישה ההפוכה. למרות היותו אסיר בודד במצרים, הוא לא מפסיק להאמין ביכולתו להשפיע. כשהוא רואה את שרי פרעה זועפים, הוא מתעניין בשלומם ועוזר להם – פעולה שבסופו של דבר מובילה להצלת העולם כולו מרעב.
הרמב"ם כותב: "צריך כל אדם שיראה עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב. עשה מצווה אחת – הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות". כל מעשה שלנו יכול להיות ההכרעה שתשנה את העולם כולו.
כשם שהגלות נוצרה מאוסף של אנשים קטנים בעיני עצמם, הגאולה תבוא כשכל אחד יבין את גודל כוחו ואחריותו. לא בכדי מסיים המדרש ואומר שאליהו ומלך המשיח כותבים כל מעשה שלנו – כי כל פעולה שלנו היא אבן בבניין הגאולה.
זהו המסר העמוק של פרשת וישב: אל תיתן ל"ענווה" מזויפת למנוע ממך לפעול. אם ההשגחה העליונה הביאה אותך למצב מסוים, סימן שבידך הכוח לשנות אותו. כמו יוסף, עלינו להאמין שכל מעשה קטן שלנו יכול להיות התחלתו של שינוי גדול.
