כוח הצעקה שוברת כללים

אנו חיים בעולם בו יש מחיר לאיחורים. תאריך נקוב בחוק הוא לא המלצה ולא רשות, אלא מועד מחייב שאי אפשר להשיב אותו לאחור. אדם שאיחר לבנק או למשרד הפנים, אינו יכול להיכנס פנימה. קבלן שלא הגיש את ההצעה למכרז במועד הנקוב — החמיץ את ההזדמנות להשתתף בו. במקרים אחרים, איחור גורר קנס משמעותי, כמו איחור בעמידה בחוזה או בתשלום למס הכנסה.

להבדיל, ככה הסדר בתורה: מי שחילל שבת בזדון או בשוגג, אינו יכול להשלים את השבת ביום שלישי. מי שפספס צום יום הכיפורים בזדון או אפילו באונס – כי היה שבוי באושוויץ או במחנה עבודה ברוסיה – אינו מקבל הזדמנות שניה לצום כשמתאפשר לו.

יתירה מכך – וזאת ההלכה הנוגעת לענייננו. בדיני הקרבת הקורבנות ישנו כלל פשוט שאין בו חולק:

הכלל הברזל: עבר זמנו בטל קרבנו

ויקרא כג,לז: "אלה מועדי ה'… להקריב אשה לה' עלה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו — מדרש ספרא אמור יב,ט: 'דבר יום ביומו' מלמד שאם עבר היום ולא הביאו אינו חייב באחריותן. ברטנורא על משנה תמורה ב,א: שאם עבר זמנם אינו חייב להקריבם, שעבר זמנם בטל קרבנם".

עד"ז נפסקה ההלכה לגבי מי ששכח להתפלל שחרית או מנחה, שאינו יכול להשלים את רוב חלקי התפילה כפסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע בהזדמנות אחרת. שכן התפילות באות במקום קורבנות ועבר זמנם בטל קרבנם.

שולחן ערוך רבינו הזקן סימן קח: "טעה או נאנס ולא התפלל מנחה, צריך להתפלל ערבית שתים, הראשונה לשם ערבית והב' לתשלומין. ואע"פ שהתפלות הן כנגד הקרבנות, אין אומרים כיון שעבר יומו בטל קרבנו, כיון שמכל מקום התפלות הן בקשת הרחמים וכל אימת שיתפלל יש לו שכר תפלה, אלא שאין לו שכר תפלה בזמנה… וברכות קריאת שמע לדברי הכל אין להם תשלומים".

זה הכלל הברזל של התורה. אבל פתאום…

הצעקה שהפכה את הכללים

במדבר ט: "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשת הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא: ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקרב את קרבן ה' במעדו בתוך בני ישראל: ויאמר אליהם משה עמדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם".

אלו היו אנשים שנטמאו מסיבות טובות. הם היו עסוקים במצוות "חסד של אמת", בטיפול במתים עד סמוך לערב פסח ולא הספיקו להיטהר באפר פרה אדומה לפני כניסת החג.

סוכה כה: "אותם אנשים מי היו? נושאי ארונו של יוסף היו, דברי ר' יוסי הגלילי. ר"ע אומר מישאל ואלצפן היו, שהיו עוסקין בנדב ואביהוא [שמתו בחנוכת המשכן]. רבי יצחק אומר… עוסקין במת מצוה היו שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח".

וכאן מגיעה ההפתעה הראשונה: לכאורה משה אמור לדחותם ולומר 'עבר זמנו בטל קרבנו'. אבל משום מה מחליט להעביר את השאלה לדרג גובה יותר, לקב"ה בעצמו.

ואז מגיעה התשובה המהפכנית:

שם: "וידבר ה' אל משה לאמור: דבר אל בני ישראל לאמור: איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחקה, לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה' בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אתו על מצות ומרורים יאכלהו".

הקב"ה עונה בתשובה מהפכנית: אף פעם לא מאוחר. לא עשיתם פסח בניסן – תעשו באייר! חודש אחרי היציאה ממצרים! יתירה מכך: התשובה של הקב"ה היא הרבה יותר רחבה מהשאלה. ובעוד שמשה שאל רק על אלו שפספסו באונס מסיבות טובות, הקב"ה מרחיב את המענה לכל מי שפספס! אפילו אם היה טהור בפסח ראשון ורק בדיוק לא היה בירושלים בערב חג או אפילו אם לא הקריב במזיד.

רמב"ם קרבן פסח ה: "מי שהיה טמא בשעת שחיטת הפסח או שהיה בדרך רחוקה… ולא הקריב בראשון – הרי זה מביא פסח בארבעה עשר לחדש השני… הזיד ולא הקריב בראשון — מקריב בשני".

ואם מישהו לא הבין את הדרמטיות של המצווה, מסכם האדמו"ר הקודם מליובאוויטש:

היום יום יד אייר: "פסח שני ענינו שאף פעם לא אבוד, יכולים תמיד לתקן, אפילו מי שהי' טמא, מי שהי' בדרך רחוקה, ואפילו "לכם", שהי' ברצונו, אף על פי כן יכולים לתקן".

*

וכאן עולה תמיהת האור החיים הקדוש: מה הם חשבו כשהקשו למה נגרע, והרי אמרו בעצמם את התשובה – כי היו טמאים וטמא לא מקריב?

אור החיים ט,ז: "צריך לדעת טענת האנשים במאמר 'למה נגרע'? הלא טעמם בפיהם שאמרו אנחנו טמאים ומה מבקשים ליתן להם תורה חדשה?!".

כך לא ברורה התגובה של משה כשמעביר את השאלה לקב"ה ואינו עונה מיד: טמאים לא מקריבים?

צרור המור: "למה הוצרך משה לומר עמדו ואשמעה? הרי הדין ברור שאחר שהיו טמאים לא היו יכולים לעשות את הפסח?".

ובכלל עולות קושיות מתבקשות: למה הקב"ה לא מסר מעצמו את המצווה הזו וחיכה שהם יעלו את הבעיה? ובכלל לא ברור איפה הגבולות של עבר זמנו לא בטל קרבנו? מדוע נתקן מועד ב' רק במצווה הזו ולא מצאנו "יום כיפור שני" או "סוכות שני"?

ההסבר החסידי המהפכני

מבאר הרבי דבר נפלא: כל עניין פסח שני הוא שאין מוקדם ומאוחר. התורה לא נבהלת מאיחורים. יכול יהודי להתעורר מאוחר, אחרי שחלף הפסח ולקבל שוב את החג כאילו לא יצאה הרכבת מהתחנה.

ליקוטי שיחות כג/70: "הכלל ד'אין סדר מוקדם ומאוחר', נלמד דווקא מפרשה זו דפסח שני. שכן עניינו של פסח שני הוא חיוב שלא על פי סדר, לאלו שלא הקריבו את קרבן הפסח במועדו. וגם המצווה הזו נמסרה לעם ישראל שלא על פי סדר, לא שהקב"ה ציווה עליה מלכתחילה, אלא רק כתשובה על טענת ישראל 'למה נגרע'".

בפסח שני קרה משהו שלא אירע בשום מצווה אחרת: יהודים צעקו "למה נגרע?". הם לא משכו בכתפיים כרגיל ולא הביעו אדישות למצב, אלא נתנו צעקה שביטאה את גודל המצוקה שלהם מכך שיפסידו את הזכות להקריב קרבן מהותי כפסח. והצעקה זעזעה את הרקיעים ושברה את הכללים.

פסח שני הוא המצווה היחידה בתרי"ג שלא ירדה מלמעלה, אלא צמחה מלמטה. על פניו, הייתה להם תעודת פטור משכנעת: הם היו טמאים מסיבות טובות ונפטרו מהקרבת הפסח והיו יכולים להמשיך הלאה. אבל בער בהם להיות חלק מהזיכרון של יציאת מצרים ועד כדי שקמו וצעקו "למה נגרע?".

הכוח שיותר חזק מהכללים

ויש כוח אחד שיותר חשוב מהסדר: לב נשבר. כשיהודי מבטא מצוקה עמוקה מכך שהוא לא ישרוד בלי קרבן פסח, שיהיה חסר לו סולם מהותי בקשר בינו ובין הקב"ה – הצעקה שוברת את הכללים. כי הצעקה נובעת ממקום יותר עמוק בנפש מאשר הכללים, ולכן היא גם פוגעת למעלה, אצל הקב"ה, במקום בו הקשר יותר חזק מהכללים. הכאב מטפס יותר גבוה מהם.

פעם קרא הבעש"ט לחסיד רבי זאב וולף קיצעס והורה לו להיות בעל התוקע בבית מדרשו. הבעש"ט העביר לו את כוונות התקיעות העמוקות שבונות את המלכות העליונה בראש השנה, וכדי לזכור היטב, רשם רבי זאב וולף את הכוונות על פתק והתכוון לקרוא ממנו לפני התקיעות.

הוא עלה עם השופר בבוקר ראש השנה, אבל אוי, הפתק נעלם. רבי זאב וולף הרגיש ערום וריקני בפני הבעש"ט ותקע בבכיות נוראות. אחרי החג קרא לו הבעש"ט ואמר: "כל כוונה היא מפתח לשער אחד למעלה. אבל לב נשבר הוא מפתח כללי שפותח את כל הרקיעים העליונים…".

הדוגמה של בנות צלפחד

החזרה אל בתי הכנסת מעוררת מחשבות אודות התפקיד של המקום הקדוש ואנו רוצים לנצל את ההזדמנות כדי לחקור טוב יותר את חשיבות בית התפילה. חמש נשים נכנסו לבית המדרש וביקשו לעמוד לדין בפני משה. בנות צלפחד היו חמש אחיות יתומות, שאביהן מת שנים קודם. הן היו רווקות מבוגרות שלא נישאו לאיש ולכן לא זכו לקרקע בארץ ישראל.

בעוד שנשים אחרות היו מרכינות ראשן בהכנעה ואומרות 'זה החוק', בנות צלפחד נעמדו לערער על החוק. בכבוד עמדו לפני משה ותבעו כבודו של אביהן.

משה הפנה את השאלה לקב"ה וההמשך היה מדהים: ריבונו של עולם הכריז על עדכון החוק ובנות צלפחד יזכו לקבל את חלק אביהן.

בנות צלפחד נקטו מילה נדירה שמופיעה רק שלוש פעמים בכל המקרא: "למה ייגרע שם אבינו?". בדיוק המינוח בו השתמשו האנשים של פסח שני: "למה נגרע לבלתי הקרב קרבן ה' במועדו?".

*

ליקוטי שיחות יח/120: "מצד סדר התורה לא שייך להפוך זדונות לזכויות… רק כששאלו להקב"ה היה המענה 'יעשה תשובה ויתכפר לו'. שכן מצד למעלה מסדר השתלשלות, 'כחשיכה כאורה לפניו' והרע יכול להתהפך לטוב".

"עפ"ז נוכל להבין הזעקה 'למה נגרע'? שכן אף שמצד התורה, לא יכולה התשובה לשנות את העבר ולהפוך הזדונות לזכויות. בכל זאת על ידי שיהודי מתעורר בתנועה של תשובה – 'למה נגרע', זה מגיע עד ש'שאלו להקב"ה', ומשם מגיעה התשובה ש'אין דבר אבוד' — יש את התיקון של פסח שני".

בכך מעביר פסח שני מסר כביר: קלקלת? טעית? אל תברח! אל תפטור את עצמך בייאוש. תקיש על שערי התשובה בתחנונים ובסוף תיפתח הדלת. אם זה ייגע בך – זה ייגע גם למעלה.

המסקנה מכך מתבקשת וממלאת תקווה: בכוחנו להוסיף מצווה חדשה בתורה – מצוות הגאולה. איש אחד שאכפת לו, שיצעק באמת "עד מתי"? די לגלות, די לכאב, די לשבר ודי לחילול ה' בעיני האומות, יקרע שערי רחמים ויביא ישועה והצלה.

יעזור הקב"ה שנזכה להבין שצעקה אמיתית מהלב יכולה לשנות את כל הכללים, ושהצעקה שלנו "עד מתי?" תביא את פסח שני הגדול – גאולה שלמה בקרוב ממש.