כאשר התורה מציגה את נגעי הבית באמצע פרשת מצורע, היא פותחת בטון כמעט חגיגי: "כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם". הניסוח המפתיע הזה שונה מהותית מאופן הצגת הצרעת בגוף האדם או בבגדיו, שם הניסוח מבטא הפתעה לא נעימה: "אדם כי יהיה בעור בשרו… והבגד כי יהיה בו נגע צרעת". המלבי"ם מחדד את התמיהה בכך שלשון "נתינה" משמשת תמיד להענקה טובה או לפחות לתכלית טובה.

התשובה המפתיעה מופיעה בפירוש רש"י: "בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם. לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן". כלומר, הצרעת בבתים נשאה עמה בשורה טובה – גילוי אוצרות זהב שהוחבאו בקירות!

אך כאן עולה תמיהה עצומה: האם מדברים על צדיק או רשע? אם נתץ את ביתו, זאת אומרת שהאדם מדבר לשון הרע חמור שלא שעה לכל האזהרות עם ההסגרים הראשונים ולא שב בתשובה עד שנאלצו לנתץ את ביתו לחלוטין. כיצד אדם כזה זוכה בשכר עצום? איך אפשר להלום חתימה נפלאה כזו לפרשה חמורה וקודרת?

הביאור המעמיק נמצא דווקא במילה המסתורית "אמורי". בליקוטי שיחות (חלק לב) מציע הרבי מליובאוויטש רעיון מבריק: ה"אמורי" מלשון "אמירה", מסמל את כוח הדיבור. הצרעת באה בגלל דיבור שלילי, אך דווקא בתוך הבית "האמורי" – ביתו של מי שהשתמש לרעה בכוח האמירה – טמונים אוצרות זהב.

המסר העמוק הוא שהקב"ה משלשל חבל הצלה בתום פרשיות קשות. הוא פונה אל החוטא שביתו נותץ ואומר: עכשיו הגיעה ההזדמנות שלך. אחרי שאיבדת את הנכס היקר בעולם – את הבית שלך, דע שהמשבר יכול להפוך להזדמנות.

כח האמירה – כוח הדיבור – הוא לא רק מתכון להרס, אלא טומן מטמוניות אדירות של זהב. אם תשכיל להפעיל את כח האמירה בצורה חיובית ולהשתמש בדיבור טוב, תגלה איזה אוצרות מקיפים אותך וכמה החיים עשירים.

בליקוטי שיחות (לב/97) מבאר הרבי: "בפירוש רש"י ישנם פירושים נפלאים על דרך הרמז והסוד, וכך בשינוי זה בין 'כנעניים' ל'אמוריים': נגעים באים על אמירה רעה… וזה גם עניינה של קליפת ה'אמורי' שכתב רבינו הזקן 'שאמורי לשון אמירה ודיבור… וברוב דברים לא יחדל פשע', אמנם לאידך דווקא בבתי האמוריים נמצאו מטמוניות של זהב כי תכלית הכוונה בענין הנגעים אינה רק לבטל ולשלול שיחת הרשעים, אלא להפוך את כח הדיבור מאמורי דלעומת זה לאמירה ודיבור של קדושה, 'אשר לקחתי מיד האמורי', שעל ידי אמירות ודיבורים טובים וקדושים מגלים המטמוניות בנפש".

כוחו של הדיבור נובע מכך שהוא השופר של הנפש, הוא כוח ההופעה של הנפש על הבמה הציבורית. הוא משתף אחרים ברוח ונפש. בעוד שהתברכנו בשלושה לבושי נפש – מחשבה, דיבור ומעשה – המחשבה היא שקטה ופנימית בלבד, המעשה הוא מרוחק וחסר נפשיות, ואילו הדיבור מזדקר בגאון ככוח שמציף את הנפש לעולם.

לא בכדי מכנה התרגום את האדם "רוח ממללא" – יצור מדבר. הפלא האנושי הוא לא רק העובדה שיש לאדם שכל, אלא היכולת להפוך רעיונות למשפטים, רגשות למילים, ולגלות את הנפש ולשתף אותה. לא סתם הסימן לילוד חי הוא הבכי, אדם חי מכונה בשם "מדבר" ואילו האדם המת מכונה "דומם". כי חיוניות אנושית היא היכולת להביא נפש לגילוי ורוח לשיתוף.

העוצמה של הדיבור הטוב משנה את המרחב כולו ומועילה גם לזה שמדברים עליו. התפיסה החסידית אומרת שהדרך לגרום לאדם להיות טוב היא פשוט לדבר עליו טוב, והדיבור החיובי מציף בצורה רחוקה את הכוחות הנעלמים.

מחמאה ישירה לאדם המדובר נוסכת בו עידוד ואמון בכוחות שלא זכר שיש בו. דוגמה לכך היא המחמאות שמעניקה התורה לנח. בכל ספרי התנ"ך אין אדם שמקבל את השבחים שמקבל נח. המחמאות נועדו להפוך אותו לצדיק. מילים גדולות הופכות אדם קטן לאדם גדול. נח היה צריך לבצע את הגדולה במשימות: לעמוד לבדו מול העולם כולו ולהקים תיבה, ולכן שמע מילים גדולות, כי מילים בוראות מציאות.

השורה התחתונה היא, שניתן לנו הכלי לשנות את המרחב בו אנו חיים. אם נבחר להשתמש בכוח הדיבור לטובה, נגלה את מטמוניות הזהב הטמונות בנו ובאחרים, ונבנה עולם טוב יותר, מלא באוצרות של יחסים אמיתיים ומשמעותיים.