כוח הדיבור הוא כלי מהפכני: הדיבור יוצר אטמוספירה. זוהי תובנה רבת עוצמה – המילים אינן רק מתארות את העולם, הן יוצרות אותו. הן אינן רק משקפות מציאות, אלא מעצבות את האופן שבו אנו חווים וחיים את המציאות הזו.
לא בכדי מלמדנו הזוהר בפרשת תזריע: "כמה שנענש אדם בגלל לשון הרע, כך נענש בגלל מילה טובה שבאה לידו והיה יכול לומר ולא אמר. בגלל שפגם את כוח הדיבור שנתקן לדבר למעלה ולדבר למטה וכולו בקדושה". הימנעות מדיבור טוב חמורה כדיבור רע. מדוע? כי כשאנו נמנעים מלדבר טוב, אנו מחמיצים הזדמנות לשנות את המציאות לטובה.
רבן שמעון בן גמליאל ממחיש זאת בסיפור מפורסם במדרש: "אמר רבן שמעון בן גמליאל לטבי עבדו: צא וקח לי מאכל טוב מן השוק. יצא ולקח לו לשון. אחר כך אמר: צא וקח מאכל רע מן השוק. יצא ולקח לו לשון. אמר לו רשב"ג: מפני מה? אמר לו: ממנה הטובה וממנה הרעה. כשהיא טובה – אין טובה ממנה, וכשהיא רעה – אין רעה ממנה".
המילה "תיבה" בעברית נושאת שתי משמעויות מקבילות: תיבה היא קופסה שמקיפה את המרחב שלנו, כמו תיבת נח, ותיבה היא גם מילה. שכן תיבות התורה והתפילה יוצרות את המרחב בו אנו חיים. המילים שלנו הן הקופסאות, המסגרות, שיוצרות את המרחב שבו אנו מתקיימים.
כשאנו מדברים על משהו – אנו מתמלאים בו. המילים יוצרות תודעה ומציפות רגשות. הן קובעות את האווירה בה נחיה ומילים טובות מוציאות את הטוב מהכוח אל הגילוי והופכות אותו למוחשי. לא סתם אומרים לאדם שכועס: "אל תדבר"! כי כשלא מדברים לא כועסים, אבל כשמדברים – הנפש מוצפת והרגשות מתפרצים.
בספר המאמרים תרנ"ט מובא: "הדיבור מוסיף אור ברגש האהבה וכשמדבר בה, מאיר בו אור האהבה ביותר ומתפעל בנפשו באהבה וחיבה לדבר ההוא. כמו כן במידת הגבורה והכעס… לכן אמרו סגולה לשיכוך מידת הכעס, שלא לדבר בענין ההוא, מפני שעל ידי הדיבור, מתווסף התפעלות הכעס ביותר".
ישנן שתי רמות של השפעת הדיבור הטוב: הראשונה – המחמאה הישירה לאדם המדובר, הנוסכת בו עידוד ואמון בכוחות שלא זכר שיש בו. דוגמה לכך היא המחמאות שמעניקה התורה לנח. בכל ספרי התנ"ך אין אדם שמקבל את השבחים שמקבל נח, אפילו אברהם, משה ודוד אינם זוכים לתואר הנעלה "צדיק" כפי שנח זוכה לו.
מדוע? כי נח אמור לבצע את הגדולה במשימות: לעמוד לבדו מול העולם כולו ולהקים תיבה. כיצד יעשה זאת? לכן הוא שומע מילים גדולות, כי מילים בוראות מציאות. הקב"ה ברא את העולם כולו בדיבור, ומילים גדולות יבראו אדם גדול.
הרמה השנייה ומפתיעה יותר היא ההשפעה של המילים הטובות על האדם המדובר אפילו כשאינו נחשף להן בצורה ישירה. הביאור המעמיק של הרבי מליובאוויטש בסוגיית "הוי דן את כל האדם לכף זכות" מלמד אותנו שלדון לכף זכות פירושו לראות את הטוב כמו את הרע – לא להתעלם מהרוע, אלא להיות בטוחים שאדם שמתמודד עם ניסיון קשה, שמורים לו כוחות לשוב ולתקן. וככל שנדבר על כך שטמונים בו מטמוניות של זהב שמייחלים לגילוי, כך יהיו המטמוניות הללו קרובים יותר לפריצה החוצה.
אתר יד ושם מספר שאלבניה הייתה המדינה היחידה באירופה בה אחרי מלחמת העולם השנייה נספרו יותר יהודים מאשר לפניה. מה גרם לאלבנים להיות צדיקים יחידים בכל ארבע רוחות אירופה? התשובה טמונה במילה אחת: "בֶסַה" – מושג אלבני שפירושו "עמידה במילה שלך". המחויבות לשים לב מה מוציאים מהשפתיים עיצבה תודעה של הגינות ואצילות.
כוחו של הדיבור נובע מכך שהוא השופר של הנפש, הוא כוח ההופעה של הנפש על הבמה הציבורית. בעוד שהתברכנו בשלושה לבושי נפש – מחשבה, דיבור ומעשה – המחשבה היא שקטה ופנימית, המעשה מרוחק וחסר נפשיות, ואילו הדיבור מזדקר בגאון ככוח שמציף את הנפש לעולם.
השורה התחתונה: המילים שלנו אינן רק מתארות את העולם – הן יוצרות אותו. באמצעות דיבור טוב אנו יכולים לשנות לא רק את המציאות החיצונית, אלא גם את האופן שבו אנו חווים אותה ואת האופן שבו אחרים חווים אותה. המילים הן כלי מהפכני, והבחירה בידינו כיצד להשתמש בהן.
