ימי בין המצרים, מציפים את הכמיהה שלנו לגאולה, והטענה שלנו "זכור השם מה היה לנו" – כמו את התביעה האלוקית מאתנו לתשובה ושיפור "זכור את בוראך".
סוגיית הזיכרון הזה, עלתה במאמר "אלה מסעי", שאמר הרבי בשבת מסעי תשי"ג. ושם ביאר הרבי את עומק ענין הגלות, והעבודה הנדרשת מאתנו בו.
תוכן המאמר:
- הבעש"ט מפרש את "זכור השם מה היה לנו" – שהשם יזכור את שנעשה עם ה'מה' שלנו. הזוהר ובדומה לכך המדרש כותבים כי הזעקה "זכור השם מה היה לנו", הינה תוצאה של אי ההקשבה שלנו לתביעת השם מאתנו "זכר נא… מה השם דורש ממך". שאלה: איך שייכת שכחה למעלה, שצריכים לבקש "זכור"?
- זיכרון – שייך לפנימיות; שכחה – לחיצוניות. וזו התשובה: הנשמה מצד עצמה עניינה פנימיות, ולא שייכת לשכחה. אמנם, כיון שירדה למטה ולגוף, ובפרט בזמן הגלות, עבודתה באופן של 'אחור' וחיצוניות – הגורם ליחס של "אסתיר פני" מלמעלה. וכשאין פנימיות יש לעורר במיוחד את כוח הזיכרון.
- ולהבין בעומק יותר: בפסוק נאמר "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה" – מדובר על דרגת 'יראה תתאה', שהיא "דבר קטן" לגבי משה. שכן משה עצמו שייך ליראה עילאה. הטעם שהדרישה היא דוקא 'יראה תתאה' – כי דוקא שם יש תענוג מיוחד לקדוש ברוך הוא, שדברים שיש להם 'ישות' בטלים.
- שאלה: אמנם יראה (תתאה) היא דבר קטן לגבי משה, אך הדברים נאמרו לכל יהודי, ולא רק למשה? תשובה: דברי הגמרא "לגבי משה זהו דבר קטן" הכוונה למשה שבנפש של כל אחד. כי כל אחד בשורשו יש בו בחינת משה. ביטול במציאות. הנשמה העליונה היא בחינת חכמה־מה־ביטול. ועל כן כלפיה זהו "מילתא זוטרתא".
- זהו עומק הפסוק "מה ה' אלקיך שואל מעמך" – השם שואל מעמנו לגלות את ה'מה'. מהפסוק "מה השם אלקיך" למדו חז"ל שיש לברך בכל יום מאה ברכות – והיינו, שמאה הברכות הם הדרך לגלות את ה'מה' שבנשמה. מאה ברכות קשורים עם "מאה שערים" שזרע יצחק. זריעה קשורה עם צדקה, "זורע צדקות" – העבודה לגלות את המה קשורה עם עבודת הצדקה. כאשר אדם "זורע צדקות" הוא "מצמיח ישועות" בנפשו ומגלה את ה'מה'. וזו הבקשה "זכור השם מה היה לנו" – בזמן הגלות, כאשר חסר ב'זכור.. מה השם דורש ממך', בשל הריחוק מאלוקות והחיצוניות – מבקשים סיוע בגילוי 'מה' שבנשמה.
