השיחה בין בני גד ובני ראובן עם משה רבינו, מותירה יותר שאלות משהיא פותרת. מה הם מבקשים, מדוע משה רבינו כה לא שמח לבקשתם, ומדוע התנאי "חלוצים תעברו" פותר את הבעיה?
במאמר "ומקנה רב" שאמר הרבי בשבת פרשת מטות תש"כ, מעמיק הרבי בסוגיה, והולך עמה אחורה עד לימי האבות – וממנה לחיים של כל אחד מאתנו.
תוכן המאמר
בקשת בני גד ובני ראובן דומה בעצם לטעות המרגלים, ורק בשל התנאי של משה היה זה ענין רצוי. טענת המרגלים היתה שהירידה לארץ ישראל לעסוק בעניינים גשמיים, ולהתנתק ממצב של "אוכלי המן" יביאם לירידה. והמענה: "טובה הארץ מאוד מאוד" שהירידה לארץ ולגשמיות דוקא, היא כדי לגלות את הטוב הגבוה ביותר זקוקים לירידה. בקשת בני ראובן וגד היתה כעין טענת המרגלים – אבל בתנאי של "נחלץ חושים", שעניינו מסירות נפש, יכולים הם להישאר בעבר הירדן.
יש להבין מדוע האבות והשבטים היו רועי צאן ולא התעסקו בענייני הארץ – ולא היה בזה חסרון? ויובן זה ע"פ החילוק בין יוסף והשבטים: השבטים היו רועי צאן, ויוסף היה מעורב בכל ענייני הארץ. השבטים עם כל מעלתם היו ב"סדר השתלשלות" של העולם. יוסף היה למעלה לגמרי ממציאות העולם, ועל כן לא הכיר ולא פחד מ'מנגד'.
בעומק יותר יובן על פי ההבדל שבין יעקב ויוסף. שיעקב עשה כמה עניינים בדרך הטבע, ואילו יוסף נענש על כך שניסה לעבוד על פי בדרך הטבע. והטעם: יעקב בדרגתו שהיא ב'השתלשלות' חייב להתחשב בענייני העולם וסדריו. ואילו יוסף שהוא למעלה מההשתלשלות לא צריך כלל להתחשב בסדרי העולם, ועל כן נענש.
משל לדבר: מההפרש בין אדם חשוב המרומם אדם פשוט לפי ערכו, לבין מלך המרומם אדם פשוט. והנמשל: באלוקות שלפי ערך העולם – הרי שהעולם הוא ביחס מסוים, ולכן יש להתחשב בגדרי העולם. אבל באלוקות שלמעלה לגמרי מגדרי העולם – אין שום יחס לעולם.
הבעש"ט לא יכול היה לפעול בליל שבת בגשמיות, מצד מעלת ליל שבת. ואז פעל עליה כזו ששם ענייני הגשמיות אינם מפריעים ל'ליל שבת', ואדרבה – הפעולה בגשמיות מגיעה מכוח קדושת השבת שלמעלה מן העולם. וכך יוסף הצדיק בעבודתו – עבד בענייני גשמיות, ועד שליקט את כל הכסף שבעולם ופעל בו בלי לפחד. ודוקא מכוח הקדושה העליונה הזו יכול היה לפעול בענייני גשמיות.
מאז מתן תורה לעולם הזה דווקא, ניתן הכוח, שהעבודה בגשמיות לא תהיה מניעה מעבודת השם, ועיקר העבודה היא בגשמיות, לעשות ממנה כלי לאלוקות. וזו היתה טעות בני גד ובני ראובן. משה רבינו פעל אצלם גילוי כוח המסירות נפש – שעניינו שבכל דבר שהם עושים, יהיה זה מצד רצון השם. ועל כן, גם כשהם ב'עבר הירדן' עוסקים בתורה, אין זה מפני שאינם רוצים לפעול בגשמיות, אלא בגלל שהם "בעלי תורה" שהרי עם ישראל נחלק לבעלי תורה ובעלי מצוות. והם לקחו לחלקם את התורה, אך לא בהתבודדות ופרישות מהמצוות, ועל כן נחלצו חושים לכיבוש הארץ (קיום המצוות).
