למה משה רבנו התנגד לפרה אדומה?

כל אחד מכיר את השאלה הקלאסית על פרה אדומה: למה זה "חוקת התורה", המצווה הכי סתומה בכל התורה? למה הגויים לועגים דווקא למצווה הזו יותר מכל המצוות האחרות? אפילו שלמה המלך אמר עליה "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" ולא עמד על טעמה.

אבל יש כאן תמיהה גדולה בהרבה, שמטלטלת את כל התמונה: לא רק הגויים לא הבינו את המצווה, ולא רק שלמה המלך התקשה עמה. המדרש מספר דבר מדהים – גם משה רבנו עצמו התנגד בתוקף למצווה הזו! ולא איזה התנגדות מנומסת, אלא מרד גלוי שנמשך זמן רב.

הסיפור מתחיל כבר בפרשת אמור, כששמע משה לראשונה על דיני טומאת מת. הקב"ה לימד אותו על כל סוגי הטומאות – זב, יולדת, נדה, מצורע – ומשה הבין והסכים לכולן. אבל כשהגיעו לטומאת מת, פתאום קם משה והתפלא: "רבונו של עולם, ואם נטמאו אלו במה הוא טהרתן?" [קהלת רבה ח,א].

התמיהה הזו לא נענתה מיד. הקב"ה השאיר את משה בפליאה זמן רב, עד שהגיעו לפרשת חוקת. אז בא הקב"ה ואמר: "משה, אותה אמירה שאמרתי לך אמר אל הכהנים ואמרת לי אם נטמאו במה היא טהרתן, ולא אמרתי לך דבר, זו היא טהרתן: 'ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת'" [שם].

אפשר היה לחשוב שעכשיו משה יירגע. הרי קיבל תשובה מפורשת מהקב"ה! אבל לא. משה המשיך להתנגד: "רבונו של עולם וכי טהרה היא?!" הוא פשוט לא הסכים לקבל את ההסבר. הקב"ה נאלץ לענות שוב: "משה, חוקה היא וגזרה גזרתי ואין בריה יכולה לעמוד על גזרתי".

זה ממש לא יאומן! משה רבנו, "איש האלוקים", מתנגד בתוקף למצווה של הקב"ה. ולא איזה התנגדות חד-פעמית, אלא מחאה מתמשכת שעוברת משלב לשלב: תחילה "במה תהא טהרתן?", אחר כך שתיקה ארוכה, ולבסוף "וכי טהרה היא?!".

וכאן עולות השאלות הגדולות: ראשית, למה דווקא טהרת מת הבהילה כל כך את משה? הרי לא התפלא על טהרת זב, יולדת או מצורע? שנית, איך זה שמשה לא השתכנע מתשובת הקב"ה? איך הוא העז להעלות תגובה מתריסה כזו?

התשובה עמוקה ונוגעת ללב. משה לא התפלא על טומאת המת – היא הייתה מובנת לו לחלוטין. המוות הוא הדבר המפחיד ביותר, הוא טורף את כל מי שעומד בקרבתו. כל איבוד של אדם קרוב ממית משהו בתוכנו. המוות לועג לחיים ומביס אותם, הוא מחסל את הקיום ומכניע את האדם. כדברי קהלת: "הכל הולך אל מקום אחד, הכול בא מן העפר והכול שב אל העפר".

אבל יותר גרוע מזה: המוות מפגיש אותנו עם האין, עם מה שנראה כחלל ריק מהשכינה. הגוף המת נראה כמו חור שחור שאין בו אלוקים. היה גוף פועם שהיה שגריר נמרץ לאור הנשמה, פעל בשליחותה וסחף את סביבתו, אולם המוות מסלק את הנשמה ונותרת גופה חומרית ריקנית ודוממת, חסרת אלוקים אשר הוא חי וכל קיומו אומר נצח.

משה מבין עד עומק נפשו וזועק: "במה תהא טהרתו"? כיצד יהודי שתפוס בכך ש"לית אתר פנוי מיניה", יכול לשוב ולהאמין אחרי החידלון? הרי אם יש אתר פנוי ח"ו, מה הטעם בכל היגיעה?

כמו שמבאר הרבי: "טומאת מת באה מצד גוף שאינו חי, שהופרד מהנשמה, והגוף עצמו הוא לא יותר מעפר מהאדמה. וכאן הייתה השאלה של משה: איך נטהרים מכזו טומאה, במיוחד שהיא נוצרה מכך שהתבטל הקשר בין הגוף לאלוקות שבו — כוח הנשמה?" [ליקוטי שיחות יח/233].

ביום השלושים לפטירת הרבנית, הרבי הוסיף ממד אמוני כואב נוסף: המוות מערער את הרגשת הקרבה, הטוב והשפע של הקב"ה. "הבורא מתגלה פתאום כמי שלוקח ולא כמי שנותן. כמי שאינו מאזין לתפילות ח"ו" [התוועדויות תשמח ב/423]. "קשה לבטל את הפעולה והרושם דהעדר החיים, עד שלא יישאר ספק בהרגש הלב בכך שהקב"ה הוא טוב הנראה והנגלה ונותן מידו המלאה והפתוחה".

זו הייתה תמיהת משה: איך אפשר לחזור מהמקום הזה? איך אפשר להאמין שוב אחרי שראית את האין? כל פתרון שנציע יהיה נחמת עניים בלבד.

ולכן כשבא הקב"ה ואמר לו את דרך הטהרה – לערב אפר הפרה עם מים חיים – משה מתעקש: "וכי טהרה היא?!" זה לא פתרון אמיתי! זה רק איזה סוג של תחבושת זמנית על פצע שלא יתרפא לעולם.

והקב"ה עונה לו משהו מדהים: "חוקה חקקתי וגזירה גזרתי". בדרך ההיגיון אי אפשר להבין איך מתאוששים מהמפגש עם המוות, ובכל זאת הקב"ה קובע וגוזר ומבטיח כי כך יהיה: מי שיקיים את טהרת הפרה — יראה ישועה למכאוב.

זה לא הסבר, זה הבטחה. הקב"ה לא מנסה לשכנע את משה ברמה השכלית, הוא פשוט אומר: אני יודע שאתה לא מבין, גם אני לא מסביר לך איך זה עובד, אבל אני מבטיח לך שזה יעבוד. תעשה מה שאני אומר לך ותראה שזה עוזר.

וכאן מתגלה הסוד של "חוקת התורה": יש דברים בחיים שלא ניתן להבין אותם, רק לחיות אותם. יש כאבים שלא ניתן לרפא אותם עם הסברים, רק עם מעשים. יש מצבים שבהם השכל מוותר ונשארת רק האמונה – לא האמונה הנאיבית שמכחישה את הכאב, אלא האמונה הבוגרת שמקבלת את הכאב ובכל זאת ממשיכה.

הקב"ה אומר למשה: אני יודע שזה לא הגיוני. אני יודע שאתה רוצה תשובות. אבל יש דברים שאני פשוט גוזר שהם יעזרו, גם אם לא תבין איך. זה חלק מהחיים בעולם הזה – לפעמים אתה צריך לסמוך עלי גם כשאתה לא מבין.

לכן נקראת זו "חוקת התורה" – לא רק חוק של מצווה אחת, אלא החוק הכללי של החיים: יש דברים שצריך לקבל בלי להבין, יש דרכים לרפואה שעוברות דרך מקומות שהשכל לא מגיע אליהם.

ואולי זה בדיוק מה שאנחנו צריכים היום, כשחיים בצל כל כך הרבה אובדנים וכאבים. לא תמיד יש תשובות, לא תמיד יש הסברים. אבל יש הבטחה: אם נעשה מה שהקב"ה אומר לנו, אם נקיים את החוקים שלו גם כשלא מבינים אותם – נראה ישועה.

יעזור הקב"ה שנזכה לראות בקרוב ממש את ההסבר המלא, כשיתגלה טעם פרה אדומה לעתיד לבוא, ובינתיים נחזיק בהבטחה שנתן למשה: החוק עובד, גם כשלא מבינים איך.