בסוף מסכת נדה, ממש לפני סיום הש"ס כולו, מופיע דיון תלמודי מוזר במיוחד. אנשי אלכסנדריה שואלים את רבי יהושע בן חנניה: "מתים לעתיד לבוא – צריכין הזאה שלישי ושביעי או אין צריכין?" כלומר, האם הקמים לתחייה יצטרכו טהרה מטומאת מת באפר פרה אדומה?
רבי יהושע עונה שתי תשובות מוזרות: "לכשיחיו נחכם להן". ובגרסה אחרת: "לכשיבוא משה רבנו עמהם". מה פשר השאלה המוזרה ומה משמעות התשובות החידתיות?
כדי להבין, צריך להכיר את הרקע. אנשי אלכסנדריה לא היו סתם יהודים. הם היו צאצאי חוניו, בנו של שמעון הצדיק, שהקים מקדש מתחרה באלכסנדריה. בית כנסת ענק ומפואר כל כך, עד שקול החזן לא הגיע לקצה השני והיו צריכים להניף דגלים כדי שידעו מתי לענות אמן.
אבל השאלה שלהם לא הייתה סתם שאלה תיאורטית. הרבי מגלה בליקוטי שיחות שהם דיברו על קבוצה ספציפית: מתי המדבר. אותם 600,000 איש שמתו במדבר אחרי חטא המרגלים. רבי עקיבא אמר עליהם ש"אין להם חלק לעולם הבא" – החטא שלהם היה כה חמור עד שנשמותיהם נעלמו.
השאלה האמיתית הייתה: מה נשאר מהם? האם נותרה עצם הלוז – אותה חוליה קטנה בעמוד השדרה שלא נרקבת לעולם ומתוכה תצמח התחייה? או שלא נשאר כלום, רק אפר ועפר?
אם נותרה עצם הלוז, אז כשיקומו לתחייה הם יהיו טמאים – כי הגוף החדש נגע בעצם של מת. אבל אם לא נשאר כלום והתחייה תהיה יש מאין, אז הם יקומו טהורים.
עכשיו אפשר להבין את התשובות של רבי יהושע. התשובה הראשונה – "לכשיחיו נחכם להן" – פירושה: זו שאלה מציאותית. נצטרך לבדוק איך בדיוק התרחשה התחייה. אם נראה שהם קמו מעצמות – סימן שהיו טמאים. אם נראה שנבראו מחדש – סימן שהיו טהורים.
אבל התשובה השנייה חושפת את הסוד: "לכשיבוא משה רבנו עמהם". שימו לב – לא "כשיבוא משה", אלא "כשיבוא משה עמהם". משה יקום ביחד איתם, כחלק מהם.
וכאן חוזר הסיפור שסיפרנו קודם. משה נשאר במדבר לא כעונש, אלא כבחירה. הוא נשאר כדי להיות ה"מטבע זהב" שבזכותו יקומו כולם. ואם משה נשאר שם בשבילם, סימן שנשאר מהם משהו. אחרת לא היה טעם להישאר.
זה מוביל למסקנה ההלכתית: אם נשאר מהם משהו – עצם הלוז – אז התחייה תהיה מתוך העצם הזאת, והם יהיו טמאים. הם יצטרכו הזאה בפרה אדומה שיעשה המלך המשיח.
אבל יש כאן משהו עמוק יותר. השאלה על טומאה וטהרה היא בעצם שאלה על המשכיות. האם מתי המדבר, שנדמה שנמחקו מההיסטוריה, באמת נעלמו? או שנשאר מהם משהו, קשר כלשהו למי שהיו?
התשובה של "לכשיבוא משה רבנו עמהם" אומרת: הם לא נעלמו. משה נשאר שם כדי לשמור על הקשר. הוא הגשר בין מי שהיו למי שיהיו. הוא הערובה שהסיפור שלהם לא נגמר.
זו אולי הנחמה הגדולה ביותר. גם כשנדמה שהכל אבוד, שאין תקווה, שהסיפור נגמר – תמיד יש משהו שנשאר. תמיד יש עצם לוז קטנה שממנה אפשר לצמוח מחדש. ותמיד יש מישהו – משה רבנו – שלא מוותר עלינו.
הדיון התלמודי הזה, שנראה כמו פלפול תיאורטי, הוא בעצם שיחה על תקווה. על האפשרות לקום מחדש גם אחרי הנפילה הכי גדולה. על הכוח של מנהיג אמיתי להחזיק בנו גם כשאנחנו בתחתית.
"לכשיחיו נחכם להן" – כשנראה אותם קמים, נדע. אבל "לכשיבוא משה רבנו עמהם" – כבר עכשיו אנחנו יודעים. כי אם משה איתם, סימן שיש תקווה. סימן שהסיפור לא נגמר. סימן שגם ממדבר של מוות אפשר לקום לתחייה.
וזה השיעור של מי מריבה: לפעמים הגדולה האמיתית היא לא להגיע לארץ המובטחת, אלא להישאר עם מי שתקוע במדבר. כי רק כך, "לכשיחיו" – כשיגיע הזמן – "נחכם להן" – נוכל לקום ביחד.
