המשנה באבות מונה ארבע מידות באדם: "האומר שלי שלך ושלך שלך – חסיד. שלך שלי ושלי שלך – עם הארץ. שלי שלי ושלך שלי – רשע. שלי שלי ושלך שלך – הרי זו מידה בינונית. ויש אומרים: זו מידת סדום".
וכאן עולה תמיהה מדהימה. איך זה יכול להיות? דעה אחת אומרת "מידה בינונית" ודעה שנייה אומרת "מידת סדום"!
מידה בינונית זה משהו סביר. אדם רגיל. לא קדוש ולא רשע. אבל מידת סדום? זו השורש של כל הרוע! איך יכולות להיות שתי דעות כל כך הפוכות?
הברטנורא מביא הסבר מתבקש: "שלי שלי ושלך שלך – איני רוצה להנותך, והלואי שלא תהנה אותי. ויש אומרים זו מידת סדום – קרוב הדבר לבוא לידי מידת סדום. שמתוך שהוא רגיל בכך, לא ירצה להנות את חברו".
ההסבר הוא: בתחילה זה היה "האומר שלי שלי". זו הייתה מחשבה תמימה. אני אחיה לעצמי, ואתה תחיה לעצמך. אל תפריעו לי ואני לא אפריע לכם.
זה לא רע. זה סביר. זו מידה בינונית. אבל אנוכיות הופכת בהדרגה. החמדנות כולאת את האדם בתאוות הבצע. והוא מאבד את הרגישות לזולת. מה שהתחיל כ"שלי שלי" תמים, הופך למידת סדום.
*
הרב לאו מביא פירוש נוסף, חד וממוקד: בתחילה היה זה רק "האומר" – אחד. היה אחד שחשב כך. וכל עוד יש אחד שחי באנוכיות, זאת בעיה שלו. זו מידה בינונית. אבל בהמשך זה נהיה "ויש אומרים" – כולם חשבו כך. זאת נהייתה הגישה השלטת. שהבעיות שלך הן רק שלך. וזאת כבר מידת סדום. כשאנוכיות הופכת למערכת חברתית, כשהיא נהיית הנורמה – זו מידת סדום.
זו נקודה מהותית. רוע גדול מתחיל ברוע קטן. אנשי סדום לא היו רעים מההתחלה. הקב"ה לא בורא רוע מחריד. אנשי סדום היו רק אנוכיים וקמצנים. הם אמרו: אני אחיה לעצמי ואתה תחיה לעצמך.
זו גישה קפיטליסטית בגרסה הקיצונית. אין אחריות לשום דבר חוץ מעצמי.
אלא שכטבעה של קיצוניות, היא הלכה והחמירה. היא איבדה את הכיוון. מה שהתחיל כגישה של "אני לא מפריע לך ואתה לא מפריע לי", הפך לגישה של "אני לא רוצה לראות אותך בכלל". מה שהתחיל כרצון לשמור על הרכוש, הפך לאכזריות מוחלטת כלפי כל זר ועני.
התהליך הזה לא קרה בבת אחת. זה התחיל באיזה פקיד שאמר: למה אנחנו צריכים לאפשר כניסה לזרים? הם רק גורמים לנו בעיות. ואז מישהו נוסף הסכים: נכון, בואו נסגור קצת את השערים. ואז עוד מישהו אמר: ולמה בכלל לתת צדקה? העניים רק מושכים עוד עניים.
וכך זה התגלגל. מהחלטה אחת להחלטה שנייה. עד שהגיעו לגזירות מחרידות: מיטה שמקצרים ומותחים אורחים. מטבעות לעניים אבל בלי לחם. נערה שמרחו בדבש על חומת העיר.
כשמסתכלים על אנשי סדום בשיא הרוע שלהם, קשה להאמין שהם התחילו כאנשים רגילים. אבל הם כן התחילו ככה.
הם רק אמרו: שלי שלי ושלך שלך. זה הגיוני. זה סביר. אבל הם שכחו שאנחנו לא יכולים לחיות כך. שאנחנו לא אי בודד. שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר. ואז האנוכיות התפתחה. היא הלכה והחמירה. והיא הפכה למפלצת.
זו הסכנה שמזהיר הברטנורא. "שלי שלי ושלך שלך" זו מידה בינונית. אבל היא קרובה לבוא לידי מידת סדום.
כי כשאדם רגיל בכך שהוא לא נותן ולא מקבל, הוא מאבד את הרגישות. הוא שוכח איך להיות עם אחרים. הוא סוגר את הלב. ואז זה יותר קל לו להגיע לשלב הבא. לשלב שבו הוא לא רק לא נותן – הוא פעיל במניעת אחרים מלתת.
זו אזהרה חשובה לכל אחד מאיתנו. אנחנו יכולים להיות אנשים טובים. לא להזיק לאף אחד. לחיות את החיים שלנו. אבל אם אנחנו חיים רק לעצמנו, אנחנו בסכנה. הסכנה היא שהאנוכיות תלך ותתפתח. שהיא תהפוך למשהו גדול יותר.
אין צורך להיות צדיק גדול. אבל צריך להיזהר מ"שלי שלי ושלך שלך". כי זה המצב שקרוב לבוא לידי מידת סדום.
*
המסר הוא: שימו לב לתחילת הדרך. אל תחשבו ש"מידה בינונית" היא בטוחה. לפעמים היא קרובה מאוד לרוע.
כשאתם מרגישים שאתם סוגרים את הלב, שאתם לא רוצים לתת, שאתם אומרים "שלי שלי ושלך שלך" – תזהרו. זה יכול להיות התחלה של משהו גרוע יותר. של התקשחות. של אובדן רגישות. של הפיכה לאנשי סדום.
התרופה היא פשוטה: תנו. תרימו ראש מעצמכם. תסתכלו על אחרים. תבינו שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר. כך לא תגיעו למידת סדום. כך תישארו בני אדם.
