המשנה באבות מונה ארבע מידות: "האומר שלי שלך ושלך שלך – חסיד. שלך שלי ושלי שלך – עם הארץ. שלי שלי ושלך שלי – רשע. שלי שלי ושלך שלך – מידה בינונית".
השורה האחרונה מובנת. "שלי שלי ושלך שלי" – זה רשע. אדם שלוקח הכל לעצמו. אחאב המלך שגזל את כרם נבות. זה ברור. אבל השורה הראשונה תמוהה. וגם השורה השנייה.
איך זה יכול להיות? מי זה החסיד הזה שנותן הכל? הוא נותן את שלו, והוא גם לא לוקח את שלך. אז ממה הוא יחיה? והרי חז"ל אמרו: "אל יבזבז יותר מחומש". אסור לתת יותר מחמישית מהממון. אז איך המשנה מציגה כ"חסיד" מישהו שנותן הכל? והקושיא השנייה היא יותר מוזרה. "שלי שלי ושלך שלי – רשע". למה המשנה מציגה את זה בכלל?
פרקי אבות הם "מילי דחסידותא" – דברי חסידות. ספר שמדריך איך להשיג חיים עילאיים של אכפתיות וכבוד הדדי. למה לציין כאן רודן טוטליטרי? למה להציג כאפשרות נורמטיבית אדם שגוזל הכל?
אלא המשנה מדייקת בלשונה. "האומר שלי שלי ושלך שלי".
מדובר רק על אדם שאומר ותוהה לעצמו הרהורים מהסוג הזה. הוא לא נוגע באגורה שלא שייכת לו. אבל קשה לו עם הנתינה.
הוא פותח כיסו לעניים. הוא נותן צדקה. אבל הוא היה מעדיף שהגבאי יאבד את מספר הטלפון ביום המגבית. הוא חושב: "שלי שלי ושלך שלי". הוא מהרהר בצער שהצדקה הייתה יכולה לשמש את הילדים שלו.
ובמבט עדין של חסיד, זאת כביכול רשעות. למה? כי הכסף של הצדקה לא שייך לעשיר. הוא ניתן לו מלכתחילה כפיקדון כדי להעביר אותו לעני.
הוא לא נותן מה ששייך לו. הוא מעביר מה ששייך לאחרים. זה הכסף שלהם, שהופקד אצלו. אז כשהוא מהרהר "שלי שלי ושלך שלי" – זו רשעות. כי הוא מסתכל על הכסף כאילו הוא שלו, בעוד שבאמת זה לא שלו.
עכשיו מובנת גם הפיסקה הראשונה. "האומר שלי שלך ושלך שלך – חסיד". לא מדובר באדם שנותן מה שיש לו. מדובר באדם שמעניק לעני את ההרגשה שמגיע לו הכול. זה לא על כסף. זה על כבוד.
הרבי מליובאוויטש מבאר זאת בצורה נפלאה: "האומר שלך שלי רשע – הוא אדם שמפזר צדקה לעניים ביד רחבה, אבל בשעת הנתינה אומר ורומז לעני ש'שלך שלי'. שהנתינה היא רק מנדבת לבו הטוב. ובקנה המידה של 'מילי דחסידותא' הוי רשע".
הוא נותן כסף, אבל לא נותן כבוד. הוא אומר לעני: תראה כמה אני טוב. תראה כמה אני נדיב. אתה צריך להודות לי. זו רשעות. כי הוא לא נותן מה ששייך לו. והוא גם מזכיר לעני את זה בכל הזדמנות.
"לאידך, האומר שלי שלך חסיד – הוא זה שרוצה לתת צדקה ביד רחבה, אך אין לו. ולכן משתדל לפייס את העני בדברים. ש'שלי שלך'. הוי חסיד". החסיד לא יכול לתת כסף. אבל הוא נותן משהו אחר – הרגשה. הוא נותן לעני את ההרגשה שהכל שייך לו.
אתה רוצה את זה? זה שלך. אין לי עכשיו, אבל בלב ובנפש, זה שלך. זה חסידות. כי הוא מבין את העיקרון. הכסף לא שלו מלכתחילה. וגם אם אין לו מה לתת, הוא יכול לתת כבוד.
חז"ל אמרו: "הנותן צדקה לעני מתברך בשש ברכות. אבל המפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות". לתת דברים טובים, לפייס, להעניק הרגשה – זה יותר חשוב מהכסף עצמו. העני צריך כסף. אבל הוא גם צריך כבוד. הוא גם צריך הרגשה שהוא בן אדם. שהוא לא קבצן מסכן, אלא אדם שמגיע לו.
למה דברים טובים חשובים יותר מכסף? כי הכסף נגמר. אתה נותן מאה שקל, העני קונה אוכל, הכסף נגמר.
אבל הכבוד נשאר. ההרגשה שמישהו מסתכל עליך כבן אדם, שמישהו מדבר אליך ברגישות, שמישהו מעניק לך הרגשה שאתה שווה – זה נשאר. זה בונה את הנפש. זה נותן כוח להמשיך. זה מחזיר את הכבוד העצמי.
יש שני סוגי נותנים.
הראשון נותן כסף אבל לא נותן כבוד. הוא זורק את הכסף ומזכיר לעני שהוא טוב לב. הוא פוגע בזמן שהוא נותן. השני לא יכול לתת כסף, אבל הוא נותן כבוד. הוא מדבר יפה. הוא מפייס. הוא נותן הרגשה ש"שלי שלך". והמשנה אומרת: השני הוא חסיד.
*
בפעם הבאה שנותנים צדקה, נחשוב לא רק על הכסף. נחשוב גם על הכבוד. איך אנחנו נותנים? איך אנחנו מדברים? איך אנחנו מסתכלים? האם אנחנו נותנים תוך כדי שאנחנו אומרים "תראה כמה אני טוב"? או שאנחנו נותנים תוך כדי שאנחנו אומרים "זה שלך, אני רק מעביר"?
הראשון הוא רשע במבט חסידי. השני הוא חסיד. וגם אם אין לנו מה לתת, אנחנו תמיד יכולים לתת כבוד. תמיד יכולים לפייס בדברים. תמיד יכולים להעניק הרגשה ש"שלי שלך".
זה מה שהופך אותנו לחסידים.
