סדום הייתה העיר המבורכת. כוויית של ימיה. נורבגיה של העולם העתיק. ארץ מלאה באוצרות טבע, מינרלים, מתכות וחקלאות פורייה. הגמרא מתארת: "אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה. ארץ שממנה יצא לחם, ומקום ספיר אבניה ועפרות זהב לו". האדמה הצמיחה זהב. אבנים טובות צמחו על העצים. זה נשמע כמו סיפור אגדות, אבל ככה מתארת הגמרא את סדום.
אבל אנשי סדום הביטו סביב והבינו שהם יוצאי דופן. מסביב שוכן הנגב הצחיח. תושבי האזור סובלים מבצורות ורעב. גם ארץ כנען בכללה לא התברכה באוצרות טבע כמו סדום. והחשש התחיל. מה יקרה אם ייגמר להם הכסף? מה יהיה אם אנשים זרים יבואו להתנחל ביניהם? הם יצטרכו להתחלק ברווחים. גרוע מכך: יבואו עניים לבקש צדקה. ועניים באים בגלים. עני אחד יגרור אחריו עוד רבים. ולא יישאר להם כלום.
הפתרון היה פשוט: לסגור את השערים. לחוקק גזירות שאוסרות אפילו מעבר קצר לאורחים. ובוודאי אסור באיסור חמור לפרנס עני שהגיע לעיר. הגמרא אומרת: "אמרו: וכי מאחר שארץ ממנה יצא לחם ועפרות זהב לו, למה לנו עוברי דרכים? שאין באים אלינו אלא לחסרנו מממוננו. בואו ונשכח תורת רגל מארצנו".
לשכוח תורת רגל. לסגור את העיר. לאסור כניסה.
*
המשנה באבות מחדדת נקודה חשובה: "האומר שלי שלי ושלך שלך – הרי זו מידה בינונית. ויש אומרים: זו מידת סדום". איך יכולות להיות שתי דעות כל כך הפוכות? דעה אחת אומרת "מידה בינונית", ודעה שנייה אומרת "מידת סדום"!
הברטנורא מסביר: בתחילה היה זה "האומר שלי שלי". זו הייתה מחשבה תמימה: אל תפריעו לי ואני לא אפריע לכם. אבל אנוכיות הופכת בהדרגה למידת סדום. החמדנות כולאת את האדם והוא מאבד את הרגישות לזולת.
רוע גדול מתחיל ברוע קטן. אנשי סדום לא היו רעים מהתחלה. הם היו רק אנוכיים וקמצנים. אמרו: אני אחיה לעצמי ואתה תחיה לעצמך. קפיטליסטים בגרסה קיצונית. אלא שכטבעה של קיצוניות, היא הלכה והחמירה ואיבדה את הכיוון.
כשפועלים נגד דרך הטבע, נאלצים להפעיל יותר ויותר כוח כדי לקיים את החוקים. הגמרא מתארת את השיטות האכזריות: "הייתה לאנשי סדום מיטה שהיו מלינים עליה אורחים. כאשר היה האורח ארוך מהמיטה – מקצרים אותו. וכשהיה קצר מהמיטה – מותחים אותו עד שאבריו מתפרקים".
זו לא סתם אכזריות. זו שיטה. אם יהיה אורח אחד שישרוד את הביקור בסדום, אחרים ישמעו ויבואו. אז צריך לוודא שאף אחד לא ישרוד.
"כאשר היה בא עני לסדום, היה נותן לו כל אחד מטבע שהיה כתוב עליו שם הנותן. ולחם לא היו מוכרים לו. כשהיה מת מרעב, היה נוטל כל אחד המטבע שנתן לו". זו מערכת מושלמת. נותנים לעני מטבעות, אבל אסור למכור לו אוכל. העני מת מרעב, וכל אחד לוקח בחזרה את המטבע שלו. זה לא סתם רוע. זו שיטה מחושבת. לוודא שלא יהיו עניים בעיר.
השיא הגיע בסיפור מזעזע. הגמרא מספרת: "נערה אחת הייתה מוציאה פת לעני בתוך הכד כשהייתה הולכת לשאוב מים. התגלה הדבר לבני סדום כשראו שאותו עני מחזיק מעמד בעיר ולא מת מרעב. מרחו אותה בדבש והניחו על חומת העיר הגבוהה. באו הדבורים ועקצו אותה למוות".
זו הייתה "הצעקה" שעלתה השמיימה. התורה אומרת: "הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה". צעקת הנערה עלתה עד שערי שמים. הקב"ה החליט להחריב את העיר.
יש רוע שאפשר לתקן. אבל יש רוע שצריך לעקור מהשורש. סדום הייתה מהסוג השני.
זו לא הייתה עיר שבה יש כמה רשעים. זו הייתה עיר ששיטת הרוע שלה הייתה מושכלת, מחושבת, מובנית. זו הייתה חברה שלמה שהחליטה לסגור שערים ולחיות רק לעצמה. וכשמערכת כזו מתבססת, אי אפשר לתקן. צריך להתחיל מחדש.
*
לפני שסדום מושמדת, הייתה עוד משימה אחת: למלט את לוט ומשפחתו. לוט היה אחיין וגיס של אברהם. הוא היה בן הרן, אחי אברהם. והוא היה גם אחיה של שרה, שהייתה בת הרן.
לוט היה טיפוס חלש והפכפך. מצד אחד הוא היה אחיינו של אברהם והושפע מהחינוך שלו. מצד שני הוא עצמו היה אוהב כסף ואנוכי. כשרועי הצאן שלו פרצו במריבה עם רועי אברהם על חלוקת הרכוש, הוא החליט ללכת למקום אחר. ובחר בעיר שהתאימה לו – סדום.
אשתו של לוט הייתה בת סדום. זו אולי הסיבה שאפשרו לו להיכנס לשם. הוא מטפס בסולם הדרגות והופך להיות השופט של סדום. הבורר של המאפיה. בכל זאת, הקב"ה אינו מצער את אברהם. הוא זוכר ללוט זכות אבות.
באמצע הלילה מגיעים המלאכים ומאיצים בו לאסוף את משפחתו ולעזוב לפני האסון. בנותיו וחתניו הנשואים אינם רוצים לעזוב. לוט יוצא לבריחה עם אשתו ושתי בנותיו הצעירות.
המלאך מצווה איסור שלא ידענו דוגמתו: "המלט על נפשך, אל תביט אחריך".
התורה מדגישה שלוט מתמהמה לצאת. איך אפשר אחרת? כיצד להיפרד מעיר חייו? טעם השלשלת הנדיר הנמצא בפסוק מבטא את הסערה שהתחוללה בלב לוט: רצוא ושוב. ללכת או להישאר. אבל המלאך מתעלם מהרגשות ומצווה להאיץ. ושלא להביט לאחור. אשת לוט לא שולטת במשיכה לנוף הולדתה. היא מביטה אחורה. והיא הופכת לנציב מלח.
סדום הייתה עיר השפע שסגרה את השערים. עיר שהאנוכיות שלה הלכה והחמירה עד שהפכה לרוע מובנה. עיר שהעונש שלה היה לעקור אותה מהשורש. והנציב של אשת לוט נשאר כעדות. כתזכורת נצחית למה שקורה כשאנחנו חושבים "שלי שלי ושלך שלך".
