ימי בין המצרים, ובמיוחד תשעת הימים, ובפרט תשעה באב עצמו – אינם ימים פשוטים במסורת ישראל. אלו ימים של כאב החורבן, של צער וגעגוע. אלו ימים שבהם אנחנו מתכנסים אל תוך עצמנו, בוכים על מה שהיה ואיננו, על הגלות והחורבן, הצרות והתלאות של העם.
אבל יכול כל אחד לשאול את עצמו, עם יד על הלב: איזו משמעות יש לחוות את החורבן? אם אנחנו מדברים על הצד הגשמי של החיים – עד כמה שזה נשמע לא יאה, הכול בסדר… ואם הנושא הוא החורבן הרוחני – את מי בדיוק זה מטריד? באמת, חסרה לנו התגלות השכינה?
המאמר עוסק בעומק הפסוק החותם את הפטרת חזון, "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", והוא נוגע במהות הגלות והגאולה ומגלה לנו שאצל כל יהודי, כל אחד, יש בית המקדש, יש "ציון", שעלול להיות חרב, אבל במאמר אנחנו לומדים גם על התרופה, הפתרון, הגאולה.
תוכן המאמר:
- "ציון במשפט תיפדה, ושביה בצדקה": עצם הנשמה הוא "ציון". בבחינה זו אין מושג של שביה בידי כוחות הקליפה אלא רק גלות, והפדייה נעשית על ידי "משפט"; הכוחות הגלויים של הנשמה שבויים ממש בכוחות הקליפה, והפדייה שלהם היא על ידי "צדקה".
- פנימיות הלב, "ציון", היא למעלה משינויים וההתקשרות שלה באלוקות היא עצמית ועל- זמנית. וכאשר היא מתגלה, היא משפיעה גם על הכוחות הגלויים של הנשמה. וזו משמעות המילה "ציון".
- "וליסוד ארץ – ולאמור לציון עמי אתה". בפסוק הזה מרומזת עבודת השם מתוך התבטלות לאלוקות.
- "ציון במשפט תיפדה" – החטאים והחיסרון בעבודת השם בביטול משפיעים גם על עצם הנשמה ומפריעים לה להתגלות בגוף, ולכן צריך לפדות אותה מהגלות ולהסיר את ההפרעות, וזאת על ידי עסק התורה. "ושביה בצדקה" – הכוחות של הנשמה שבהתלבשות בגוף הם שבויים ממש ומשרתים את צד הקליפות, ובכדי לפדות אותם מהשבי צריך לעסוק בצדקה ובמצוות מעשיות. *וזו משמעות הפסוק "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה".
