כבר כמה פעמים יצא לי לשבת עם גברים ששלום הבית שלהם התמוטט. ניסיתי להטות אוזן ולתת כתף, אבל הדבר המדהים הוא שהם התקשו לתפוס את המקום שהתגלגלו אליו. הם לא זיהו את עומק השבר בו שרוי הצד השני ולא צפו את האסון המתקרב. האישה כבר שעטה קדימה, נחושה בהחלטתה להיפרד, והם היו תקועים במחשבה שהשד לא נורא ואפשר לחזור אחורה.
נוצר צורך לייצר סימן מקדים לכאב שמתעצם ועולה על גדותיו. בדיוק כמו שכולנו מכירים את האיתותים הקריטיים למצוקה פיזית שמחייבים קפיצה מהמקום ומתן עזרה, כמו לחץ בחזה, הכחלה ואיבוד הכרה ל"ע, כך עלינו להיות מודעים לאותות למצוקה נפשית שמהווה סכנת חיים רגשית ופסיכולוגית ומחייבים התייחסות דחופה.
אנו רוצים לדבר על המשמעות העמוקה של הצעקה. בכי וצעקה הם קו אדום שמחייב התייחסות דחופה. כשאדם לצדנו שופך דמעות – זה הזמן לוויתורים מידיים. לא להיות צודק ולא להמשיך עם החישובים ההגיוניים, שכן הזולת כבר אינו כלי לצידוקים שלנו. הוא נמצא על הקצה הרגשי ואיבד את היכולת לסחוב עוד.
הלקח מפסח שני
כדי להבין את העניין, הבה נחקור את המצווה שאפשר להגדיר אותה בתור המהפכנית ביותר בתרי"ג, שפועלת נגד כל הכללים שהתורה עצמה קבעה: פסח שני.
בפסח שני קרא משהו שלא אירע בשום מצווה אחרת: יהודים צעקו "למה נגרע?". הם לא משכו בכתפיים כרגיל ולא הביעו אדישות למצב, אלא נתנו צעקה שביטאה את גודל המצוקה שלהם מכך שיפסידו את הזכות להקריב קרבן מהותי כפסח. והצעקה זעזעה את הרקיעים ושברה את הכללים.
על פניו, הייתה להם תעודת פטור משכנעת: הם היו טמאים מסיבות טובות ונפטרו מהקרבת הפסח והיו יכולים להמשיך הלאה. אבל בער בהם להיות חלק מהזיכרון של יציאת מצרים ועד כדי שקמו וצעקו "למה נגרע?".
ויש כוח אחד שיותר חשוב מהסדר: לב נשבר. כשיהודי מבטא מצוקה עמוקה מכך שהוא לא ישרוד בלי קרבן פסח – הצעקה שוברת את הכללים. כי הצעקה נובעת ממקום יותר עמוק בנפש מאשר הכללים, ולכן היא גם פוגעת למעלה, אצל הקב"ה, במקום בו הקשר יותר חזק מהכללים.
זיהוי הצעקה
מסר זה מוביל אותנו לכלל ברור בעניינים שבין אדם לחברו: העובדה שהקב"ה שובר את הכללים בפני צעקה, מחייבת גם אותנו להיות שם כשמישהו צועק. כשמישהו צועק — זה לא משנה מי צודק. אסור לזלזל או להקל ראש בכאב של אדם, ילד או מבוגר וכל התירוצים וכל הצידוקים אמורים להיגמר כשמישהו מבטא כאב.
ובפשטות: אתה שקוע בעבודה ומאחר לחזור הביתה. אשתך מתלוננת שקשה לה, אבל אתה עמוס בתירוצים ומתעלם. ואז ערב אחד נכנס הביתה ומוצא אותה שקועה בתוך הספה, נואשת. אתה פותח בסדרת התירוצים של "מישהו עיכב אותי", "זאת תקופה לחוצה שתיגמר בעוד שבועיים", אבל אתה שומע אותה ממררת בבכי של אכזבה, התמוטטות ואיבוד כוחות.
ואז חייבת ליפול ההבנה: הגזמתי!. אין יותר מקום לתירוצים. פתיחת הלב לצעקה – תעורר 'פסח שני' ותעניק את ההזדמנות השנייה להקים מחדש את הבית לששון ולשמחה, לישועה ולנחמה.
*
הנה דוגמה מעצימה לכוחה של צעקה. המדרש מספר על התנא האלוקי, רבי שמעון בר יוחאי: בני זוג היו נשואים עשר שנים ולא זכו לילדים. על פי ההלכה, בני זוג שלא הביאו ילדים במועד ארוך כזה, רשאים להיפרד בהסכמה ולמצוא הזדמנות שניה עם בני זוג אחרים. הם נכנסו לביתו של רשב"י וביקשו את ברכת הדרך לגירושין.
רשב"י אמר: "כשם שהתחלתם בסעודה, כך תיפרדו בסעודה. תערכו חגיגה פרטית לשניכם ואחר כך תחזרו לבית הוריכם". ביחד ובלב נשבר הכינו את סעודת הגירושין שלהם וזאת הייתה סעודה מפוארת כמצוותו של רבי שמעון: נרות גדולים, בשרים ויין משובח. הבעל שבור הלב שתה כהוגן ואיבד ראשו ביין. לבסוף אמר לה מתוך נמנום: "קחי דבר אחד אהוב ושובי לבית הורייך".
האישה הורתה למשרתי הבית לשאת אותו לבית הוריה ולהניחו לישון על הספה. בבוקר התעורר בבית חמיו ולא הבין מה השתבש. היא הסבירה: "אמרת לי לקחת חפץ אחד אהוב ואין לי בעולם דבר יקר ממך". חזרו לרבי שמעון וסיפרו את שאירע. בירכם בילדם רבים וקול הצחוק עלה ונישא בביתם.
כאן עולה השאלה, למה נדרש התעלול עם הסעודה? מדוע רבי שמעון לא בירכם כשהופיעו לפניו? כנראה שלא הברכה הועילה — הצעקה הועילה. כששערי ברכה ננעלו – שערי דמעה לא ננעלו.
הכללים המעשיים
מכאן אפשר ללמוד כמה כללים חיוניים לזיהוי מצוקה נפשית:
1. זיהוי האותות המוקדמים
- שינוי בדפוסי התנהגות רגילים
- ביטויי ייאוש או חוסר תקווה
- נסיגה חברתית או רגשית
- התלוננות חוזרת על אותם נושאים
2. קשב לצעקה הרגשית
כשמישהו מביע מצוקה – אין לדחות או לזלזל. כמו שלרופאים יש פרוטוקול ברור למקרה של התקף לב, כך צריך להיות לנו פרוטוקול למצוקה רגשית:
- הפסק מה שאתה עושה
- הקשב באמת
- אל תנסה "לתקן" מיד
- הבע הזדהות עם הכאב
3. זמן להתערבות
כמו ברפואה חירום – "הזמן זה שריר". ככל שמזהים מוקדם יותר, כך יותר קל לטפל. כשמחכים עד שהמצב מתפרק לחלוטין, הדרך לתיקון הופכת קשה פי כמה.
*
לפני מספר שנים, קהילת שיכון ותיקים בחולון חגגה שמחה גדולה. חבר הקהילה, דוד סייארס, זכה להיכנס לחופה וזה היה הכול חוץ מעוד חופה צפויה ורגילה.
הסבא של החתן עלה לארץ בקום המדינה מעיראק והיה סוחר מצליח שעבר לגור באינדונזיה עם אשתו וילדה קטנה בשם חנה. הילדה הזו ידעה מעט מאוד על היהדות שלה, וכאשר בגרה, הכירה שכן מוסלמי אדוק והתחתנה אתו.
חנה לא ידעה הרבה על היהדות שלה, אבל רצתה לשמור את הזהות היהודית של הילד. היא חלמה לחגוג בר מצווה לבנה דוד, אך לא היה לה מושג איך לעשות זאת. היא מצאה בית כנסת קטן ומוזנח, ניקתה אותו בעבודת קודש. על אחד השולחנות מצאה גלויה של זמני הדלקת נרות ועליה תמונה של הרבי מליובאוויטש. חנה הביטה בתמונה וצעקה: "רב יקר, אני מתחננת שתדאג לדוד שלי".
כשהיא נעלה את בית הכנסת, גילתה לתדהמתה חסיד מזוקן בשם ר' דוד סקורדר שהגיע מלונדון לעסקים וחיפש קהילה יהודית במקום. הוא לקח את דוד הצעיר ללונדון, הכין אותו כראוי לבר המצוה, והנה חלפו השנים ודוד זכה להקים בית יהודי איתן בארץ ישראל.
*
הסיפור הזה מלמד אותנו על כוחה הבלתי נתפס של צעקה אמיתית. חנה לא ידעה הלכה או קבלה, אבל הצעקה שלה מהלב הגיעה עד כיסא הכבוד ופתחה שרשרת ניסים.
כך גם בחיינו האישיים: כשמישהו צועק באמת, כשהוא נמצא על הקצה – זה לא הזמן להיות צודק או להסביר. זה הזמן לשמוע, להקשיב ולהבין שמדובר באיתות חירום שמצריך תגובה מיידית.
איתות מציל חיים – גם בגוף וגם בנפש. כמו שאנחנו יודעים לזהות סימני אזהרה פיזיים, כך עלינו ללמוד לזהות סימני אזהרה רגשיים. הצעקה היא הסימן החירום הכי חזק – ומי שמקשיב לה ומגיב בזמן, יכול להציל לא רק קשר, אלא לפעמים חיים שלמים.
יעזור הקב"ה שנזכה להיות קשובים לצעקה של האחר, ושהרגישות שלנו לכאב ולמצוקה תפתח לנו דלתות של רחמים גם למעלה.
