הבה נזכיר את סוף הסיפור של יהודה ותמר ונמצא את המשפט הכי עוצמתי בתנ"ך אודות כוח התשובה: קרה מה שקרה בין יהודה לתמר והיא הרתה. הביאו אותה למשפט בפני יהודה, שהיה הדמות החשובה בעיר והוא גזר עליה מוות בשריפה. תמר לא רצתה להלבין את פניו ולא גילתה ממי היא מעוברת. היא מכרה את הבית, נפרדה מהחברים והתכוננה ללכת בשקט מהעולם.
הגיע בוקר השריפה, "היא מוצאת", כבר באו לקחת אותה לכיכר העיר והיא ביקשה בשקט מהעגלון שיעבור דרך הבית של הרב ויזרוק שקית קטנה. היה שם את העירבון, החותמת והפתילים שיהודה השאיר אצלה. תמר לא אמרה כלום והשאירה אצל יהודה את הבחירה מה לעשות הלאה.
יהודה קיבל את החומר, מסתמא נהיה לו שחור בעיניים, וכאן עמדו בפניו שתי אפשרויות: להיכנס למיטה, לכסות את הראש ולחכות שהשעתיים הבאות יעברו. תמר תעלה על המוקד ותיקח איתה השמיימה את הסוד. אבל יהודה בחר באפשרות השנייה: להיות "מענטש". הוא יצא החוצה וזעק שתי מילים: "צדקה ממני". א. ממני היא מעוברת. ב. ומה שיותר מרשים: הוא לקח אחריות ואמר "ממני", כפירוש רש"י שם: אני אשם במה שקרה משום שלא נתתי לה את שלה בני.
מאיפה הכוח הבלתי נתפס הזה? מאיפה האומץ של גדול בישראל שהוא עצמו דן אותה לשריפה וכעת להודות שהוא האבא? זה החינוך שהוא קיבל מאימא שלו: לאה לימדה את ילדיה שאנחנו לא נהיה מושלמים, אנו לא נהיה יפים. היופי נמצא אצל בני הדודים שלנו, בני רחל. אנו נועדנו לתת לקב"ה נחת רוח מסוג אחר: תה עם נענע. חמצמצות שהופכת להיות מתוקה.
והסיפור לא נגמר כאן. אותו דבר קורה בהמשך עם הערבות על בנימין: אף שבהתחלה יהודה נטל חלק במכירת יוסף, אחר כך הוא מתקן הכול עם הערבות על בנימין ומבהיר שיותר לא יוותרו על אח שלהם. זה אותו יהודה שלמד מאימא שלו שכישלון הוא לא הסוף, הוא ההתחלה. הוא קריאה לפעולה.
מכאן נמשכת השושלת עד לדוד המלך. שני גדולי מלכי ישראל 'חוטאים', שאול ודוד, ואולם מתפתח הבדל תהומי בדרך ההתמודדות שלהם עם מה שקרה: דוד שומע מנתן הנביא את משל כבשת הרש ואומר מילה אחת: "חטאתי". בלי לטשטש ובלי למרוח, "חטאתי". שאול, לעומתו, שומע משמואל את חטאו באי הריגת אגג וצאן עמלק, ולא מסוגל להוציא את המילה "חטאתי". הוא מאשים את העם, את היועצים, את כולם… חוץ מאת עצמו.
למה? במיוחד שעל פי פשט, החטא של שאול היה יותר קל ממה שקרה עם דוד? הביאור פשוט: דוד הוא בן לאה, הוא גדל במשפחה של אנשים נאבקים שיודעים שהם צריכים לחפש אוצרות בתוך הלכלוך. הגמרא אומרת עליו את הביטוי המדהים: "קופה של שרצים תלויה בצווארו", שכן הוא בא מתמר ומרות – שתי מערכות ייחוס מפוקפקות. ולכן דוד חי בגישה כזו שבעולם אין יופי טהור, יש מאבק להיות כל יום יותר טוב מאתמול. אין פלא שאחרי שהוא חוטא, הוא עושה מזה ספר תהלים של שירות ותשבחות…
שאול, לעומתו, הוא בן בנימין משבט רחל. הוא גדל במשפחה של אנשים יפים ומי שגדל בעולם מושלם – לא יכול לצאת לרחוב עם שריטה על המצח… הוא לא מכיר יופי שאינו טהור.
כאשר עושים סיכום על ההישגים של רחל ולאה, הרי הם שלא בערך. לאה ילדה את מחצית השבטים וזרעה הצמיח את הכהונה והלוייה (לוי), את משה ואהרן, את המלוכה (יהודה), את משיח צדקנו (דוד) ואת התורה (יששכר).
החיים של לאה לא היו "נוחים", אבל בהחלט "משתלמים". וכבר ידוע הווארט שכתב רבנו הזקן: מצד אחד נאמר "נוח לו לאדם שלא נברא משנברא", ומצד שני נאמר "וירא ה' את כל אשר עשה והנה טוב מאוד". אז החיים הם "טובים" או "לא נוחים"?
ההסבר הוא שהחיים הם לא "נוחים", אבל הם "טובים מאוד". הטוב היהודי הוא לא כזה שמושג מתוך רביצה על הספה, אלא מתוך עבודה ויגיעה – אבל הוא הנחת האמתי. כך המילים האחרונות של יעקב בעולם היו בקשתו להיקבר במערת המכפלה ושם הוא מדגיש מילים מהממות: 'שמה קברו את אברהם ושרה, שמה קברו את יצחק ורבקה ושמה קברתי את לאה!'.
פתאום הוא מזכיר את לאה ומבקש להיקבר על ידה. האישה שהיתה "שנואה" – שבכל לידה הביעה תחנונים "עתה יאהבני אישי", "עתה ילוה אישי אלי", "עתה יזבלני אישי" – בסוף חייו הוא מבקש להיטמן על ידה ולא על יד רחל בדרך אפרתה.
יש לומר כי בסוף ימיו, יעקב הבין את התרומה המשמעותית של לאה לחייו. יעקב הביט מסביב וראה איך "מיטתו שלימה", איך כל הילדים נמצאים סביב המיטה שלו, יראים ושלמים, איך זכה למה שלא זכו אביו וסביו. ופתאום הבין את המתנה שהעניקה לאה לעם ישראל: את סוד הנצחיות, את מתנת הקיום, את ההבנה שהקב"ה לא מחפש שלמות, הוא מחפש את אלו שמתאמצים להיות בכל בוקר יותר טוב מביום הקודם.
