"אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה" – זוהי אחת התובנות שיש בכוחן לשנות את העולם. אפילו מקרה שגרתי כמו אצבע קטנה שנחתכת מסכין מטבח ומדממת, לא היה מתרחש לולי שנגזר על כך מלמעלה.
זוהי הכרה משנת חיים, היא מעצבת את תפיסת האדם על עצמו, על חייו ועל האינטראקציות עם הסביבה. פתאום מובן שיש מערכת השגחה שמכוונת כל סיטואציה והתרחשות. אם מישהו חטף מכה חס ושלום, הצליח בעסק או פגש חבר שלא ראה שנים, זה לא מקרה, אלא איתות מלמעלה בקשר לעיקר שליחותו בעולם.
אבל עם כל הכבוד, אני לא מפורסם, לא דוד המלך ולא ישעיהו הנביא, אני סתם אדם קטן שלא באמת מזיז משהו והאם הקב"ה עומד מאחורי כל מריבה עם אשתי או חודש שנגמר בלי הכנסות?! אין לו עיסוקים חשובים יותר?! זאת שאלה עמוקה משום שהיא מציבה פרדוקס: אם הקב"ה הוא עצום ואינסופי, למה מעניין אותו להתערב בכל קטטה של מישהו עם מישהו?
הרמב"ם כותב מילים נחרצות: "אין אני מאמין בשום אופן שעלה זה נשר בהשגחה, ולא שעכביש זה טרף זבוב זה בגזרת האל ורצונו הפרטי עכשיו… ולא שכאשר דג זה חוטף תולעת זאת משטח פני המים, זה בחֵפֶץ אלוהי פרטי. כל זה, לדעתי, במקרה לחלוטין."
אפשר להבין שהזבובים חשובים בתור מין וקבוצה ולכן הקב"ה שומר על מין הזבובים שיתקיים, אבל מסלול החיים של זבוב פלוני אינו מעלה ואינו מוריד. בדיוק בשביל זה יצר הקב"ה את דרכי הטבע, כדי לייעל את הנהגת העולם ולחסוך את בזבוז הזמן על נושאים לא חשובים. למה הדבר דומה? יהלומים נסחרים לפי יהלום ספציפי, אבל שקי אורז נמכרים במשקל כללי ולא גרגר-גרגר…
יתירה מכך: הרמב"ם טוען כי אפילו האנושות אינה מושגחת במידה שווה. כשמדובר באדם רוחני שעסוק במושכלות ולכן נושא חשיבות לעתיד הבריאה, הקב"ה משגיח על כל פרט בחייו כדי להפיק ממנו תועלת. אבל כשמדובר באדם ריק ובור, איזו משמעות דרמטית לכללות הבריאה תהיה האם יחיה חיי אושר או כישלון?
מנגד, קם גדול בישראל שלא וויתר אפילו על גרגר אורז. הבעש"ט טען שאין פרט שאינו יקר בעיני ה' יתברך. אין אפילו תנועת פרפר שאינה מושגחת מלמעלה, וכידוע הסיפור עם אותו תלמיד שעקב אחרי תנועת העלה התועה ברוח, עד שגילה כי הוא בדרך לכסות תולעת סובלת מהקור.
תורת החסידות רואה בעולם הזה את המקום החשוב ביותר בין העולמות שבו מתרחשת הדרמה האמיתית. כל פרט בעולם, קטן כגדול, נושא תפקיד ייחודי החיוני לכללות הבריאה. בעוד הרמב"ם מניח את הדגש על היכולת השכלית כדרך להכרת הקדושה (ולכן נוצרים הבדלים בחשיבותם של בני האדם וקל וחומר בעלי החיים), הקבלה והחסידות רואות כל פרט כבעל ניצוץ אלוקי העתיד להתקדש ולמצוא דרכו לשורשו.
הרבי מליובאוויטש מביא לכך משל נהדר מתוך החיים: גבר מביט על ביתו בראייה כוללת, מבחינתו העיקר שהבית יהיה מקום נעים לחיות בו ולא באמת משנה אם השיש יהיה לבן או שחור או האם בכלל יהיה שיש. מבחינתו, העיקר שיהיה משטח לחתוך עליו מלפפונים. ואולם עקרת הבית מביטה על שטח החיים כפרטים ומבינה את הסוד: היופי מורכב מפרטים. שלמות הרמונית נוצרת מריבוי פרטים שכל אחד תורם את חלקו בדרכו ואם תישבר צלחת בוויטרינה, נפגם היופי הכולל של הבית.
הדבר דומה לרופא מפורסם שבאים לבקר אצלו מכל העולם ועל הקיר הוא תולה ציור של הנכד בן הארבע. תאמרו: איש מדע דגול מתפעל מקשקוש של ילד?! כן, כי הילד הוא חלק מנפשו. הוא רואה בו את עצמו, התגלות וביטוי שלו, ולכן כל צעד בהתקדמות שלו יקר בעיניו.
המסקנה המעשית היא קריטית: להתייחס לחיים ברצינות יותר. כל מאורע שפוגש אותנו ולו השולי ביותר, הוא קריאה לעשייה מלמעלה. יהודי צריך לזכור את המשפט: "על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו". כל מקום אליו מגיעים הוא חלק עיקרי בתכלית חיינו וחייב לקבל את מלוא הרצינות הרוחנית. המחשבה הכי מופרכת אצל יהודי היא "אני רק בדרך, גם זה יעבור ונחכה לימים טובים יותר". לא, ממש לא, היום הכי גדול בחיים הוא היום הזה והתיקון שלו הוא האחרון עד ביאת המשיח.
זה ההבדל המהותי בין תפיסת הרמב"ם לבעש"ט: הרמב"ם ראה רק את הדברים הגדולים כחשובים, בעוד הבעש"ט לימד שדווקא בפרטים הקטנים נמצאת השלמות האמיתית. כי כשאוהבים מישהו, כל פרט בחייו חשוב ויקר.
