אחת התמיהות הבולטות במשפט העברי היא שנאתו להסכמה פה אחד. כיצד קובע המשפט העברי הלכה תמוהה, לפיה דיון בדיני נפשות חייב להתחיל במחלוקת בין הדיינים, ואילו אם התחיל בהסכמה פה אחד על הרשעה, הדיון מתבטל ואי אפשר להרשיע את הנאשם?
סדר דיון בבתי דין הוא כזה: כשבאים עדים ומאשימים אדם ברצח, למשל, הדיינים חוקרים אותם היטב ואחרי שהסתיימה שמיעת הראיות, מתיישבים הדיינים לדון בהכרעת הדין. כאן קובעת ההלכה שאם מיד בפתיחת הדיון היו משוכנעים כולם מעבר לכל ספק שהוא הרוצח ועונשו מוות – ההכרעה מתבטלת והוא אינו נהרג. רק אם החל הדיון בוויכוח בין הדיינים, כשמקצת מחייבים ומקצת מזכים, ובסופו של דבר הכריעו רובם שהוא הרוצח – הורגים אותו.
והדברים מפתיעים: איך וויכוח משכנע יותר מהסכמה פה אחד? אדרבה, ישנן מדינות חשובות בעולם כמו ארצות הברית, בהן הכרעה בדיני נפשות חייבת להיות פה אחד והחלטת רוב אינה מתקבלת. דילמה זו באה לידי ביטוי במשפט פלילי שמרעיש עד היום את עולם המשפט בישראל: מקרה הרצח של חנית קיקוס. כאשר המליצה מבקרת המדינה לקצר את עונשו של הנאשם בטענה שההרשעה התקבלה במחלוקת בין השופטים ולא פה אחד, ולכן היא מחלישה את אמון הציבור בה.
והנה עמדת המשפט העברי היא הפוכה: ככל שהחלטה הושגה מתוך מחלוקת היא מחזקת את אמון הציבור בה, בעוד שהחלטה פה אחד מחלישה את תוקפה. והדברים טעונים ביאור רב.
לפני כ-600 שנה נכתב באלג'יר ספר חשוב בשם "מלחמת מצווה". תכליתו היא להגן על המשפט העברי מפני התקפות יהודי מומר בשם יהושע הלורקי. כותב הספר, הרב שמעון בן שמשון דוראן מסביר שדיון שהחל בהסכמה הוא דיון נעול מראשיתו, שעוקר את הסיכוי של הנאשם לשכנע בחפותו. הדבר דומה לשופט שראה בעיניו את האירוע ואסור לו לדון בו כי אין עד נעשה דיין. שכן אוזניו אינן כרויות עוד לשמוע זכותו של הנאשם.
אך עדיין הדברים תמוהים: מה אשמים הדיינים שהסיפור היה משכנע מראשיתו? האם לא יכול להיות מקרה בו אשמתו של הנאשם מוכחת?! האם חייבים להתנהל תמיד בספקנות וחוסר בהירות?!
התשובה היא שאם כולם חושבים אותו הדבר – כנראה מישהו לא חשב. אם עולה רק גישה אחת לפרש מקרה, זה אומר שמישהו ממהר לחרוץ דין. כי חייבת להיות יותר מגישה אחת לפרש אירוע. החיים הם כה מורכבים, כה עשירים וכה מרובי שכבות שלא יתכן להציג רק הנמקה אחת.
כריבוי האנשים – ריבוי הדעות. זה לא מקרה, אלא תוצאה מעושר הנפש וריבוי צורות הראייה שלה. כל מקרה יכול להתפרש בגישה מאריכת אף של חסד, בגישה מחמירה של גבורה, או בגישה מאוזנת של תפארת. אין שום דרך אחת שהיא אמת מוחלטת, אלא האמת היא התכללות של פנים ושכבות.
הגמרא אומרת זאת בצורה מקסימה: "שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוקים חיים". כאשר נקבעת הלכה כבית הלל, אין זה אומר שבית שמאי טעו ח"ו. אלא שלהלכה מוכרחים ללכת כדעה אחת. אבל ודאי שגם בית שמאי מייצגים קו חשיבה נכון.
המדרש מרחיב: "אמר רבי ינאי לא ניתנו דברי תורה למשה חתוכין, אלא כל דבר ודבר שהיה הקב"ה אומר למשה היה אומר מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא. אמר לפניו רבונו של עולם עד מתי נעמוד על בירורה של הלכה? אמר לו 'אחרי רבים להטות', רבו המטמאין טמא, רבו המטהרין טהור".
מכאן החשיבות המכרעת של המחלוקת: הוויכוח והשמעת דעה שונה הוא חיוני, שכן דעה שנייה היא חלק מהתמונה. היא מאפשרת לראות את הנושא מכל היבטיו. שמיעת דעה אחת בלבד היא כמו לראות חצי תמונה.
כך מפרש הספר 'לב אבות' את ההלכה התמוהה אותה העלינו: "הויכוח הוא סיבת יציאת הדבר לאור והיוודע האמת ולכן הספקות והקושיות הן מבוא גדול להשגת המבוקש. והחוקר [אריסטו] אמר שהספקות עשו את האנשים חכמים… להודיע שכשאין כת מנגד על פי קושיות וטענות – אי אפשר שיצא הדבר לאור ואפשר שכולם יפלו בטעות".
כלומר: כשהדיון מתחיל פה אחד, זה לא אומר שהמקרה ברור עד שלא צריך להתווכח. ההיפך: זה אומר שמישהו לא חשב ואינו רואה את התמונה המלאה. כי בעולם כה מורכב, לא יתכן שלא תהיה יותר מדרך אחת לפרש מקרה ואירוע.
