כמה הייתם משלמים לנביא שיהיה מסוגל לצפות את הסיכויים שלכם להסתדר עם אדם אחר? כמה שווה עבורכם מומחה שיכול להעריך את הסבירות שלכם להקים משפחה עם אדם מסוים או לנהל קשרי עבודה מועילים עם בוס ספציפי?
ובכן יש אדם כזה: ד"ר ג'ון מרדכי גוטמן, פסיכולוג ויועץ נישואים יהודי בארצות הברית, מחפש כבר ארבעים שנה את הדבק החזק ביותר לחיבור בין אנשים ומנגד, את החומר המסוכן להפרדה ביניהם. כיום, ממרום ניסיונו העשיר, הוא יכול להיפגש עם זוג לשיחה בת רבע שעה ואחריה לכתוב את מידת הסיכויים שלהם לחיות ביחד עוד שלוש שנים. מקורביו מספרים שהוא מפגין הצלחה ביותר מתשעים אחוז מהמקרים.
השיטה שלו פשוטה: הוא מעלה נושא טעון לדיון ביניהם ועוקב אחרי הדרך שהם מנהלים את הוויכוח. הוא שואל שאלות כמו מי יהיה זה שייצא מהעבודה מוקדם כדי להוציא את הילד מהגן? מי ינהל את הכספים בבית? ומי ייקח עבודה נוספת כדי לכסות את חוב המשכנתא? ושם, בתוך ניהול הוויכוח נמצא כל העתיד.
מספיק לעקוב איך כל אחד מתמודד עם דעה שונה כדי להבין האם הוא ניחן בתכונת ה'מסוגלות הזוגית' שהיא אבן היסוד של החיים המשותפים. במידה והוא שותק עד שהזולת מסיים, נותן כבוד לדעתו ואף שהוא חולק עליה לחלוטין – אפשר להעריך כי יש כאן אדם שהתברך בתכונת הזהב של האמפתיה ויכולת ההכרה בקיומו של זולת. במידה והשיחה מטפסת לטונים צורמים, השתקה ודיכוי – המניות צונחות.
איסורי הכלאיים בתורה – שעטנז, בשר בחלב וכלאי זרעים – באים ללמד אותנו את הדרך הנכונה להתמודד עם ניגודים. מערכת יחסים חברתית מעצם טבעה היא התמודדות עם אישיות שונה, דגשים אחרים וסדרי עדיפויות מובדלים. אדם חכם אמר: "נישואים הם מצב של אי הסכמה תמידית". ולכן תכונת האמפתיה היא מהותה של החיים המשותפים.
איסורי התערובת באים ללמד שתי דרכים שגויות להתמודדות עם ניגודים: הראשונה היא "שעטנז" – לקשור יחד שני הפכים קיצוניים ולצפות שיפעלו בהרמוניה. זה כמו להכניס לקואליציה אחת שני אנשים עם השקפות עולם מנוגדות לחלוטין ולצפות להוביל מהלך משותף.
הדרך השנייה היא "בשר בחלב" – לבשל את שתי הגישות יחד, כלומר, להכחיש ולדכא את שתיהן עד שתיווצר דעה שלישית שהיא לא זה ולא זה. והדרך השלישית והחמורה מכולן היא "כלאיים" – מיקס עמוק יותר, חיבור ברמת הזרע והגנים שיוצר יצירה חדשה לגמרי.
התורה שוללת את שלוש הדרכים הללו כי כוחנו בנבדלותנו. כוחה של הבריאה היא ברבגוניות שלה, בגיוון שלה ובפערי הדעות והגישות שבה. שלל איסורי הכלאיים באים לומר שאף נברא אינו מיותר, לכל אחד יש תפקיד חיוני בבריאה והקיום צריך את כולנו, את הרחמנים והקפדנים, את השאפתנים והרגועים. כל תכונה צריכה לעמוד במקומה ולתת את הטון שלה.
אולם יש חריג אחד: שעטנז בעבודת המקדש מותר. מדוע? כי בעבודת המקדש – כלומר בין אנשים שבטלים לקב"ה ומוכנים ללמוד אחד מהשני, שמאמינים שבכל דעה יש מעלה ויתרון – אפשר וצריך ליצור חיבור. לא חיבור שמבטל את הזהות המקורית, אלא חיבור שמעשיר את שני הצדדים.
דוגמה מאלפת לכך היא סיפור על שני צדיקים: יהודי אחד התייעץ עם רבי נפתלי מרופשיץ האם ללכת לפריץ שאיים להכות אותו בשוט. רבי נפתלי, מתוך אהבת ישראל, לא היה מסוגל לחשוב על מצב שיהודי יקבל מכות והורה לו לא ללכת. הלך היהודי להתייעץ עם רבי מנחם מענדל מרימנוב. רבי מענדלי, שהיה אדם יותר תקיף, אמר: "נו, לא מתים מכמה מכות, תלך". הלך היהודי וקיבל מכות, אבל בסוף הפריץ התרכך ונתן לו את הפונדק במתנה.
זהו המסר העמוק: לא לבטל את ההבדלים בין בני אדם, אלא לכבד אותם ולהעשיר מהם. כי יהודים לא חוששים ממחלוקת, להיפך: היהדות צמחה מדעות שונות, ארון הספרים היהודי הוא הארון הגדול בעולם (יחסית לגודלנו באוכלוסייה) וזה קרה אך ורק בגלל מוסד המחלוקת וה"חברותא", בה שתי דעות הפוכות נפגשו לשיחה משותפת וחתרו לעומק האמת.
