אחת השאלות המעניינות בדיני הקורבנות היא: מדוע חטא בשוגג מחייב קורבן? מדוע אדם שכלל לא התכוון לחטוא, אלא שכח או טעה, צריך להביא קורבן ככפרה? הרי לכאורה בלא כוונה אין אשמה!
למשל, אדם התעורר בליל שבת והדליק את האור או אכל בצהרי יום הכיפורים ופתאום נזכר בתאריך היום. האם יש הגיון בכך שיצטרך להביא קורבן חטאת על מעשה שנעשה ללא כוונת זדון?
התשובה לכך עמוקה ומפתיעה, והיא נוגעת ביסודות ההבנה של התורה את הנפש האנושית. הרמב"ם בספר "מורה נבוכים" מבאר שהבאת הקורבן על השוגג מעידה על פחיתותו של החוטא: "ואילו ההדיוט מביא שעירת עזים שהוא הפחות שבקורבנות, כי הנקבה גרועה מן הזכר בכל מין".
הרעיון הוא מהפכני: אדם שמסוגל לשכוח ולשגות בחטאים חמורים כל כך, כמו חילול שבת או אכילה ביום הכיפורים, הוא נמוך ביותר במדרגתו הרוחנית. שכן, כפי שהרבי מליובאוויטש מסביר: "גם עבירה בשוגג מחייבת קרבן, אף שבעצם העשייה לא הייתה אשמה ונעשתה שלא מדעתו, אבל עצם זה שאדם יכול לחטוא בשוגג, מעידה שהוא אינו כראוי. שכן 'לא יאונה לצדיק כל און'".
אשמתו של החוטא בשוגג היא בכך שהניח לנפשו הבהמית להתחזק קודם על ידי פעולות בהמיות כאכילה ושתייה ושאר ענייני העולם הזה, מה שהביא לכך שיוכל לעבור עבירה בשוגג. במילים אחרות: לכל שגגה – קדם מזיד. אמנם המעשה הספציפי הזה נעשה בשגגה, אבל שגגה מעידה על קלות ראש וזלזול שהצטברו ונגרמו קודם ממעשים שנעשו במזיד, ולכן האדם משלם על המזיד הקודם.
זו תפיסה פסיכולוגית עמוקה שקדמה בהרבה לפסיכולוגיה המודרנית. אדם לא שוכח את מה שחשוב לו באמת. אדם נורמלי לא בולע רעל בשגגה – הוא מביט היטב מהו מכניס לפה. אישה בדרך כלל לא שוכחת לכבות את התנור, אבל גבר שוכח את כל מה שקשור בבית… כי זה לא חשוב לו.
באופן טרגי, התגברות התופעה של שכחת ילדים ברכב, שמתרחשת בעיקר בתקופתנו, נובעת מהתעצמות ה"אני" והעיסוק בטלפון ובחיים של עצמי. אדם שרגיש לקדושת החיים, ייזהר באלף זהירויות כשהוא עוסק בחיי אדם, ולא ינהג ברשלנות. בדיוק כמו שיהודי ירא שמים לא ישכח שהיום שבת וקל וחומר יום הכיפורים. עצם זה שאדם מתרשל בדברים חמורים כל כך, מעיד על קהות חושים שנוצרה קודם במזיד, מהתבהמות ושקיעה בתאוות.
הסבר זה מתאים להפליא עם התיאוריה המודרנית של פרויד על "טעות פרוידיאנית" או "פליטת פה פרוידיאנית". פרויד טען שעלינו להקשיב לטעויות שלנו ולדעת מה אומר התת-מודע. הטעויות נובעות ממקום הרבה יותר עמוק בנפש מאשר זה שבא בשיקול דעת. זה מזכיר את דברי חז"ל: "אדם ניכר בכוסו וכעסו", שאז פועל מעומק רגשותיו, שמעל ההיגיון.
גישה זו משתקפת גם ביחס המחמיר של התורה לרוצח בשגגה. למשל, אדם שהוריד מקרר בחדר מדרגות ונפל על הראש של אדם אחר שעלה במדרגות והוא נהרג. חשוב להדגיש שמדובר בשגגה כזו שהיא רשלנות גמורה, שהייתה יכולה להימנע עם צעדי זהירות נאותים.
בעוד שהחוק המשפטי המודרני מקל עם הורג בשגגה – ועונשו נע בין חודשים ספורים לכמה שנות מאסר בכפוף לרמת הרשלנות – התורה מציגה משנה מחמירה: הרוצח בשגגה חייב מוות על מעשהו. הוא התרשל וגרם בחוסר אחריות למותו של אדם, ומטעם זה מותר לקרוב משפחת הנרצח לגאול דמו ולנקום את מותו. אולם הרוצח יכול לחמוק מעונש המוות, על ידי בריחה לעיר מקלט. הוא גולה לאחת משש ערי המקלט שהיו קבועות בארץ ישראל והן מגינות עליו מעונש המוות. אבל אם יֵצא מהן – דמו מותר.
מהי הסיבה לחומרה כזו? על פי ההסבר שהצענו: הרשלנות הזו לא צצה יש מאין. היא תוצאה של זלזול שהצטבר לאורך זמן, של חוסר רגישות לחיי אדם, ולכן התורה מחמירה עם הרוצח בשגגה ורואה אותו כמי שאשם ברמה עמוקה יותר מכפי שנראה על פני השטח.
בהקשר זה מעניינת במיוחד הלכה מפתיעה שקשורה לשבת: הגמרא קובעת שבראש השנה שחל בשבת אין תוקעים בשופר, וכן אין נוטלים לולב בסוכות שחל בשבת, ואין קוראים מגילה בפורים המשולש (כשפורים חל בשבת). זאת מחשש שמא אדם יטלטל את השופר, הלולב או המגילה ברשות הרבים ויעבור על איסור שבת.
והנה הנצי"ב מוולוזין מעלה שאלה גדולה: מדוע בפסח שחל בשבת, אין מבטלים את אכילת המצה ושתיית היין? לכאורה, קיום דיני הסדר הוא מסובך יותר מנטילת הלולב, וגם נעשה על ידי כל יחיד בפני עצמו, בניגוד לתקיעת שופר וקריאת מגילה שנעשית על ידי שליח ציבור מומחה. לכן הרב מאריך לדרוש לפני הפסח בהלכות החג. ויש לחשוש שבעתיים שאדם יסתבך בעריכת הסדר ואכילת השיעורים וייטול את המצות והיין לבית הרב תוך טלטול ברשות הרבים?
הנצי"ב עצמו עונה שליל פסח הוא בלילה ואנשים לא ייצאו בלילה לבית הרב משום סכנה, או שהמנהג בימיהם היה שהרב בעצמו היה מסתובב בבתי התושבים להדריכם בהלכות הפסח.
אך הרבי מליובאוויטש מציע תשובה חסידית מעמיקה יותר: בליל פסח נמצא יהודי ברמת היטהרות כזו, שהוא לא שוכח את קדושת השבת. "בליל פסח לא חוששים אפילו לטעות בשוגג. שכן חטא בשוגג בא מהתגברות הנפש הבהמית, וכיון שבפסח 'לא הספיק להחמיץ', אין נתינת מקום לחמץ שזה היצר הרע, במילא אפילו ההדיוטות וקלי הדעת הם במדרגה שלא יאונה לצדיק כל און."
כלומר, בפשטות, אחרי כל ביעור החמץ ויגיעת טרדות החג, נמצאים היהודים ברמת התעלות שבה מצוות ה' עומדות במרכז תשומת הלב, ואין חשש לשכחה.
אביו של הרבי, הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון, מוסיף הברקה גאונית: סופי התיבות של המילים "שופר, לולב, מגילה" הם "רבה", בעוד שראשי התיבות הן "שלם". אדם שהחגים החשובים נמצאים אצלו בסופי תיבות, בשולי האישיות, עלול להיכשל בשכחה ונזקק לגזרה דרבה. אבל אילו היו הימים טובים נמצאים אצלו בראשי תיבות, הוא היה בבחינת "שלם" ולא נזקק לגזרה זו. וזה המצב בליל פסח.
מה שמלמד אותנו הרעיון של קורבן השגגה הוא שאי אפשר להיות אדם רוחני "במקרה". רוחניות דורשת ערנות ומודעות מתמדת. אם אדם אינו ער לקדושה ולחשיבותה בחייו, אם אינו חי בתודעה מתמדת של משמעות ושל קשר עם הקב"ה, אזי גם כשהוא "לא מתכוון" לחטוא – השגגה שלו מעידה על מצבו הפנימי.
במובן זה, הרעיון של החטאת על שגגה מלמד אותנו לקחת אחריות לא רק על מעשינו המודעים, אלא גם על השגגות והטעויות שלנו. כי אלו משקפים את הרמה הרוחנית האמיתית שלנו, ואת מידת החשיבות שאנו מייחסים באמת לערכים ולמצוות.
בעולם המודרני, שבו לעתים קרובות ה"פליטות" וה"טעויות" שלנו מתורצות כדברים חסרי משמעות, מזכירה לנו התורה שדווקא ברגעים הבלתי מודעים האלה חושפת הנפש את אמיתותיה העמוקות ביותר. וכשאדם מזהה בתוך עצמו קהות חושים או חוסר רגישות לדברים שאמורים להיות חשובים, זה הזמן להתעורר ולהביא "קורבן" – לא רק במובן של תשובה חיצונית, אלא ככלי לתיקון פנימי עמוק.
הפסיכולוגיה המודרנית חוזרת אל הרעיון העתיק הזה: ה"טעויות" שלנו הן לא באמת טעויות, הן מסרים מהתת-מודע. אך בעוד שפרויד ראה בתת-מודע בעיקר את היצרים המודחקים והדחפים האפלים, היהדות רואה בו גם מקום שבו מתגלה האמת הרוחנית שלנו – או היעדרה. כשאדם "שוכח" את קדושת השבת, אין זו רק תקלה טכנית, אלא גילוי משמעותי על המקום שתופסת השבת באמת בסדר העדיפויות שלו.
לכן, התרופה לשגגה אינה רק קורבן חיצוני, אלא גם חשבון נפש עמוק: מה גרם לי לשכוח? איפה התרופפה הרגישות שלי? איך אני יכול לחזק את ההזדהות שלי עם ערכי התורה, כך שהם יהיו חלק בלתי נפרד ממני, עד שהמחשבה על להפר אותם לא תעלה כלל על הדעת, אפילו בשגגה?
כך, דרך ההבנה העמוקה של חטאת השגגה, מזמינה אותנו התורה לשאוף לחיים של מודעות רוחנית מלאה – חיים שבהם הערכים והמצוות אינם תוספת חיצונית לזהות שלנו, אלא הם-הם הזהות עצמה, כך שאפילו בלא כוונה לא נמצא את עצמנו סוטים מהם.
