לפני כמאה וחמישים שנה נערך מחקר בגרמניה שטען כך: אם נזרוק צפרדע לתוך סיר מים רותחים, היא תנתר בבהלה החוצה ותימלט מהסכנה. אבל אם נכניס צפרדע לתוך סיר מים פושרים ונעלה את הטמפרטורה בהדרגה, בכל כמה דקות נרים את החום עוד רבע מעלה, היא תסתגל לרמות החום החדשות ולא תמלט את עצמה. כשהחום יגיע לרמת כוויה חמורה – היא פשוט תמות בפנים. הסיבה: הצפרדע היא בעל חיים סתגלני, ולכן בכל פעם משכנעת את עצמה שלא קרה שום דבר, ועד שתופסת במה מדובר – נהיה מאוחר מדי.
הדבר המעניין הוא, שמאז נערכו מחקרים חדשים האומרים שזה לא נכון. הצפרדע היא בעל חיים רגיש שמכיר בסכנות ולכן תמהר לברוח מהסיר המתחמם. אבל זה בהחלט משל נכון על האדם: האדם הוא יצור כזה, שלא מוכן לשנות את אזור הנוחות שלו ולכן מסתיר ומחפה על הכישלונות כדי שלא יצטרך לשנות הרגלים. עד שהוא מתעורר – נעשה מאוחר מדי.
חוקרים פסיכולוגים מסיקים כי כל מה שדיקטטורים צריכים לעשות הוא לבצע שינויים לאט ובהדרגה, כמו שעשו הנאצים ימ"ש. כך מאבד הציבור את הרגישות ומשכנע את עצמו ש"זה גשם ולא מבול".
תופעה זו של הקהיית החושים היא אחת משתי טקטיקות מרכזיות שבהן היצר הרע משתמש כדי להשאיר אותנו בתחום שליטתו. הטקטיקה הראשונה היא גרימת אדישות והשלמה עם ירידה רוחנית. אנחנו מתרגלים לרמת חיים רוחנית נמוכה יותר, מתרצים את ההתנהגות שלנו, ומשכנעים את עצמנו ש"זה לא כל כך נורא", ש"כולם עושים את זה", וש"בסך הכול אנחנו בסדר".
מנגד, האלטרנטיבה לא טובה יותר. כאשר האדם אכן מתעורר ומוצף כאב על נפילתו הרוחנית, מפעיל היצר את הגישה ההפוכה וממוטט אותו לגמרי. הוא אומר: אם זה קרה היום – זה יקרה תמיד. חמור מכך וזה הדבר הנורא: כדי להחזיר את האיזון לחיינו ולמלא את שברון הלב, היצר מפתה אותנו לפנק את עצמנו במתנה הפוכה וכך נופלים בחטא חמור מזה שהיה לפניו.
כך, למשל, הסיכון הגדול ביותר לשבור דיאטה הוא כשאנו עצובים וצריכים לנחם את עצמנו. כשחוזרים הביתה ביום חמישי בלילה, מבואסים מכישלון בעבודה, אז אנחנו מתנפלים על קופסת גלידה משפחתית ומקיימים בה מצוות "תשביתו מבתיכם…". אחרי הגלידה, אנו נשברים גם מהדיאטה עצמה והורסים מאמץ של חודשים.
החסיד רבי מענדל פוטרפס נהג לספר משל: בהיותו במחנה העבודה הקומוניסטי, שכב על המיטה והביט על התקרה. הוא הבחין בעכביש טווה קורים ופתאום נתפס יתוש קטן בתוך הקורים. ר' מענדל ציפה שהעכביש יעוט במהירות על הטרף, אבל הבחין בדבר מדהים: העכביש לא זז. הוא המתין בסבלנות. היתוש קפץ וניתר וניסה להיחלץ מהקורים, ואחרי שעה ארוכה צנח בעייפות על הקורים. ברגע הזה עט עליו העכביש.
רבי מענדל הסיק מכך כי היצר הרע לא מסתפק בעבירה עצמה. כשאנו נתפסים בקורים – הוא עוד לא מתנפל עלינו. הוא ממתין בסבלנות לנפילה שאחרי העבירה, לאותה התמוטטות של רגשות אשם, ואז מציף הרגשה שאנו אבודים וחסרי תקווה חלילה.
לכן, רגשות אשם מוגזמים אינם טובים יותר מהעדר רגשות אשם בכלל. נשאלת אפוא השאלה: מה הדרך הנכונה לחיים שיש בהם חשבון נפש כנה, יכולת להודות בנפילה חמורה, ויחד עם זה, לא להישבר?
התשובה נמצאת, למרבה הפליאה, בהלכות קורבנות. התורה מלמדת אותנו שחרטה היא תגובה מדורגת, ולכל חטא יש את התגובה המתאימה לו. מצד אחד, אחרי חטא חייבים לעצור ולהביע חרטה. החיים אינם מישור. הם הר משופע, שאו עולים או יורדים בו. אין אמצע. ולכן אם לא נחיה עם יד על הדופק – נתרגל לשינויים במצבנו, עד שנמצא את עצמנו בתחתית המדרון.
אבל מצד שני: אין כל החרטות שוות. עלינו לשים לב לאופי החטא ולהתאים לו את אופי החרטה המתאים. כל עוד חטאנו בשוגג – החרטה צריכה להיות בבחינת 'נקבה', כלומר, רכה ורגישה. אולם אם הגענו למצב של חטא במזיד – כאן יש להביא 'זכר'. כלומר, להדליק את הנורות האדומות ולהלקות את עצמנו בתוקף.
אדמו"ר הזקן, בספר התניא, מדמה את האדם לעיר קטנה ששני מלכים לוחמים עליה לכובשה. כל התגברות של צד אחד היא ניתוק ופרידה מהצד שכנגד. כשצד אחד כובש בניין בעיר, הוא הופך להיות השליט ובעל הבית בו, ועוקר את השליטה של הצד האחר. כשהצד השני משיב מלחמה ומחזיר את השליטה, הוא דוחה את שליטת הראשון וחוזר להיות האדון והשליט.
כך בדיוק עובדת המלחמה הרוחנית שבתוכנו. האדם הוא עיר קטנה ששני מלכים – היצר הטוב והיצר הרע – נלחמים עליה, וחטא פירושו כיבוש בידי צד אחד וניתוק ופרידה מהצד השני. כשאדם נכנע ליצר הרע, הוא כביכול נעשה נפרד מהקב"ה והופך את היצר לבעל הבית על המחשבה, דיבור ומעשה שלו.
זו לא רק שאלה של מעשה, אלא הכרעה מהותית: מי השליט? מי המוביל? מה סולם הערכים המנחה אותי? הדוגמה המשמעותית ביותר היא חטא עץ הדעת: זה לא היה רק מעשה אכילה מהפרי, אלא העמדה של מושג ערכים חדש. האדם כבר לא הביט למעלה וחיפש את רצון ה', אלא גילה עולם מושגים של הנאה ועונג וטעם גשמי וחומרי.
בן עזאי אמר: "הוי רץ למצווה קלה ובורח מן העברה, שמצווה גוררת מצווה ועברה גוררת עברה". כל מעשה הוא כמו קטר, שגורר אחריו קרונות נוספים מאותו סוג. למה מצווה גוררת מצווה? הרי באותה מידה אפשר היה לטעון להיפך? אולי מצווה גורמת לשביעות רצון ורפיון שיביא אחריו עבירה, ואילו עבירה גורמת זעזוע שיביא אחריו מצווה?
אלא מצווה ועבירה הם לא רק מעשה, הם שאלה של בעלות: למי אני שייך? מי שולט בי? זו שאלה של ערכים: האם מנהלת אותי קדושה או מימוש עצמי? חטא פירושו ניתוק מהקדושה, והמונחים שמדברים בתוכי עכשיו הם ישות והרגשת עצמי. לכן מכאן קצרה הדרך לנפילות הבאות חלילה. כי כשאני מנוהל מהיצר הרע, לא יתכן שהצעד הבא יהיה קדושה.
בתהלים נאמר: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב". ותמוה: אם לא הלך בעצת רשעים, בוודאי לא עמד ביניהם וכל שכן שלא ישב. אומרת הגמרא במסכת עבודה זרה: לומר שאם הלך – סופו לעמוד, ואם עמד – סופו לישב, ואם ישב – סופו ללוץ. כלומר, יש כאן תהליך הדרגתי של התדרדרות.
כך גם מסביר רבינו הזקן בתניא את משמעותן העמוקה של הדיברות "אנכי" ו"לא יהיה לך": בחיים יש רק שאלה אחת, מי בעל הבית? בתוך איזה מציאות אני חי? האם מחובר לקב"ה או נפרד ממנו? ולכן כל מעשה מצווה הוא אישור לאחדות ה', בעוד שכל מעשה עבירה הוא סוג של עבודה זרה בדקות. הוא הכרזה על התנתקות ונפרדות מבעלות הקב"ה חלילה והכרזה על שטח עצמאי בו אני חי.
לכן המילה "עצב" מופיעה כמה פעמים בספר בראשית, ובכולן באותו הקשר: כאשר מדובר על הקטנה עצמית, על המעטת הנוכחות והדומיננטיות שלנו. למשל, "בעצב תלדי בנים" אינו רק צער הלידה (כי אז היה צריך להיות כתוב "בצער"), אלא ההתמעטות העצמית שאחרי הלידה, השעבוד למציאותו של הילד.
כך גם "ויתעצבו אל ליבם" כשבני יעקב שבים מהשדה ושומעים על מה שנעשה לדינה אחותם – הם מרגישים את הקרקע נשמטת מתחת רגליהם ואת איבוד הביטחון. וכך וקל וחומר בעניין "ואתם אל תעצבו ואל ייחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה", שכן אחי יוסף מבינים שהם "יד דין ויש דיין" והם הולכים לשלם על הטעות הנוראה שעשו.
מכאן יוצא שהמילה "קרבן" מתפרשת בשפת העם כמו אומללות ומסכנות, הרכנת ראש בפני הגורל. ואולם זוהי המהפכה שיוצרת התורה: "קרבן" אינו ויתור מתוך יאוש, אלא להיפך: ויתור לשם התקרבות, כדי ליצור משהו יותר גדול ממה שאנחנו עצמנו.
בעוד שהאדם עושה "אתכפיא" (מונח חסידי שמשמעותו שליטה עצמית וריסון היצר) ומוותר על אנוכיות והנאה גשמית, הוא פותח עצמו להגשמת תכלית הבריאה: לעשות דירה לקב"ה בתחתונים. וכך גם בין אדם לחברו ובין איש לאשתו: הקרבה עשויה להישמע כמו התכנסות פנימה, אבל אין שקר גדול מזה. ויתור אינו התכנסות פנימה, אלא הושטת יד למציאותו של הזולת. ויתור הוא התחלה של חיבור, והקרבה היא הדרך למזג שני לבבות נפרדים.
לסיכום, כדי להתמודד עם תופעת "הצפרדע בסיר המתחמם" – ההתרגלות ההדרגתית לשקיעה רוחנית – וגם כדי להימנע מהלכידה ברשת של רגשות אשם מוגזמים, עלינו לאמץ את הגישה המאוזנת של התורה: להכיר בנפילות, לקחת אחריות עליהן, ובה בעת לא לאבד את התקווה והאמונה בטוב הפנימי שבנו. לכל חטא יש את דרך התיקון המתאימה לו – לעיתים רכה ולעיתים תקיפה – אבל בכל מקרה, המטרה היא לא להישאר בתחתית אלא לעלות בחזרה אל המעלה.
