קנית מקרר אמריקאי רחב, שתי דלתות נפתחות, ואתה מאושר. חיכית לו הרבה שנים ועכשיו יהיה מקום לסירים, אשתך תוכל לבשל כמויות גדולות יותר ואתה תוכל לערוך קניות פעם בשבועיים ולהקפיא הכול. הגיע היום הגדול והמובילים מביאים את הפריג'ידר, אבל אז מתעוררת בעיה: המקרר רחב ואינו נכנס בדלת הבית.
המובילים מחפשים דרך יצירתית ועולה להם רעיון: דלת המרפסת החיצונית רחבה ואפשר להכניס אותו משם. הבעיה היא שהמרפסת שלך בקומה השנייה וצריך לטפס דרך המרפסת בקומה הראשונה, אבל בעל הדירה ההיא טיפוס סגור שאינו משתף פעולה. סתם כי לא בא לו. אתה לא גורם לו שום הפסד כמובן, אבל הוא אנטיפת שלא פותח דלת.
והשאלה המטרידה עולה: האם ביכולתך לפעול בעל כרחו? להורות למובילים לטפס למרפסת שלו ומשם למרפסת שלך? אחרי הכול, אתה לא לוקח לו כלום ואינך פוגע בפרטיות שלו. האם ביכולתך לפעול חד צדדית?
*
הדילמה הזו מכונה בפי חז"ל: "זה נהנה וזה לא חסר". כלומר, צד אחד יוצר הנאה ורווח על חשבון הצד השני, אבל הצד השני לא הפסיד כלום. כיון שהובלת הפריגידר דרך המרפסת לא גרעה ממנו כלום. ובכן האם צד אחד יכול למנוע להרוויח על חשבונו או שכל עוד אינו מפסיד מההנאה – זאת חובה להיות נחמד ולפרגן לזולת?
דילמה דומה: השכן שלך מחזיק חנייה מתחת לבניין, אבל אין לו רכב. החניה תמיד ריקה, לך יש שני רכבים וחסרה לך חניה. השאלה היא האם מותר לך להחנות שם? ומה במקרה שהשכן מתנגד שתחנה, סתם כי לא בא לו. הוא לא מתכוון להשכיר את החניה ולא רוצה כסף, אבל זה שלו והוא לא צריך להסביר למה איננו מעוניין שמישהו יחדור לרשותו.
ומה במקרה שהשכן שהה בחו"ל חצי שנה והחנייה עמדה ריקה וחנית שם, ועכשיו כשחזר וגילה זאת, הוא תובע ממך למפרע שכירות על חצי שנה חנייה. האם מותר לו לעשות זאת?
למה הדבר דומה? לגישה שרווחה בסדום העתיקה. התורה מספרת על חורבן נורא של ערים שלמות, אבל מה עמד ביסוד החטא שלהם? הנביא יחזקאל מגלה לנו: "הנה זה היה עון סדם אחותך, גאון שִׂבְעַת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה – ויד עני ואביון לא החזיקה".
סדום הייתה ארץ העושר ומולדת הקמצנות. הגמרא בסנהדרין מספרת שאנשי סדום לא התגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה. הארץ הוציאה לחם, היו בה אבנים טובות וזהב, והם אמרו: מאחר שיש לנו הכול, למה לנו עוברי דרכים? שאין באים אלינו אלא לחסרינו מממוננו. בואו ונשכח תורת רגל מארצנו.
המשנה בפרקי אבות מגדירה את גישתם: "האומר שלי שלי ושלך שלך – הרי זו מידה בינונית, ויש אומרים: זו מידת סדום". לכאורה, מה רע בכך? האינדיבידואליזם אומר שכל אחד ידאג לעצמו ולא יבקש מאחרים. אבל הבעיה מתחילה כשהגישה הזו מקצינה ומגיעה למצב שאדם לא רק שלא נותן, אלא גם מונע מאחרים לתת או להיעזר במה שאינו גורע ממנו.
אנשי סדום טענו שאין להם חובה 'לתקן עולם'. לא מתפקידם לדאוג לכדור הארץ ולא עניינם מה קורה עם אחרים. תן לי לחיות בשקט ולדאוג לעצמי. זאת לא הייתה עיר של אנרכיה ופריעת חוק, אלא אגואיזם אידיאולוגי שאומר תן לי להנות ממה שנתן לי האלוקים. אני לא אבקש ממך דבר ואתה לא תבקש ממני.
אבל התורה מלמדת אותנו גישה הפוכה לחלוטין. ההלכה קובעת: "כופים על מידת סדום". כלומר, כופים את האדם שלא להיות סדומאי ולסייע לחבר שלו לשגשג בחיים. מרוב רצון להתרחק ולקעקע את מידת סדום, נקבעה הלכה שלמה האומרת כי "זה נהנה וזה לא חסר פטור" ואף יכול לכופו לסייע לו.
לכן במקרה של העברת מקרר דרך מרפסת, ברור שיוכל לכפות שכנו לכך. וגם לגבי חניה, יש אומרים שהרי זה בכלל "כופים על מידת סדום".
הרמב"ם בהלכות שכנים מביא דוגמה מאלפת: "האחין או השותפין שבאו לחלוק את השדה וליטול כל אחד חלקו… אם אמר אחד מהם: תנו לי חלקי מצד זה כדי שיהא סמוך לשדה שלי ויהיה הכל שדה אחת – שומעין לו, וכופה את זולתו על זה, שעיכוב בדבר זה מידת סדום היא".
המסר עמוק: אין אנחנו אינדיבידואלים מנותקים. כולנו חיים על כדור אחד, מקבלים ממנו ומחזירים לו. כל עשיר עשה את הונו מהחיים ומאנשים אחרים. הוא נהנה ממשאבי עולם ומהרבה אנשים אנונימיים בדרך שסייעו לו להגיע לאן שהגיע.
הבעלות הפרטית חשובה וקדושה, אבל היא לא מוחלטת. כשאתה יכול לעזור בלי להיפגע, כשאתה יכול לאפשר לאחר להתקדם בלי לאבד דבר – החובה לעשות זאת. זו לא רק מידת חסידות, אלא דרישה הלכתית ממש.
יעזור הקב"ה שנזכה תמיד להרחיב את גבולות הלב, להבין שהעולם לא נברא רק בשבילנו, ושהיכולת לסייע לזולת בלי להפסיד היא זכות ולא חובה מעיקה.
