אדם אסף את המעטפות מתיבת הדואר ופתח את חשבון הטלפון. הוא גילה לחרדתו חוב ענק של 1500 שקלים. עצבני וכעוס הוא טיפס הביתה ופתח בצעקות על אשתו: "זאת את שמדברת עם האחיות והגיסות שלך ותראי לאיזה חשבון הגענו". – "מה פתאום, אני עושה את כל הטלפונים מהעבודה ולא מדברת מהבית. זה אתה שמפטפט עם החברים שלך על ספורט ופוליטיקה…".
-"בכלל לא, גם אני עושה את הטלפונים מהעבודה ולא משוחח מהבית".
נשארה רק העוזרת שעובדת בביתם כל היום. היא אמרה: "גם אני עושה את הטלפונים מהעבודה"…
סיפור זה ממחיש את החיבה העמוקה שלנו לפטפוט ולשיחה. אך האם כל פטפוט טוב? האם יש גבולות וכללים למה שמותר ורצוי לדבר? מה מותר ומה אסור לדבר בזמננו הפנוי?
הרמב"ם, בפירושו למשנה (אבות א,יז), מציג חלוקה מעניינת ויסודית של סוגי הדיבור, שיכולה לשמש לנו כמצפן בעניין זה. הוא מחלק את עולם הדיבור לחמישה חלקים:
- דיבור של מצווה – כמו קריאת התורה ולימודה, וכן תפילה והלל לה'. זהו הדיבור הנעלה ביותר, שחובה עלינו להרבות בו.
- דיבור אסור – כמו דברי שקר, רכילות ולשון הרע. זהו דיבור המזיק לזולת או לנו עצמנו, ועלינו להימנע ממנו לחלוטין.
- דיבור נמאס – שאין בו תועלת לאדם, "כרוב סיפורי ההמון במה שארע… איך הייתה סיבת מות פלוני או איך התעשר פלוני". אלו הם הדברים שחכמים קוראים להם "שיחה בטלה". אף שאינם אסורים מדין, החסידים השתדלו להימנע מהם.
- דיבור נאהב – בו מעורר האדם את נפשו למעלות בסיפורים ובשירים, ומונע ממנה להיגרר לפחיתויות. זהו דיבור של תכנים ערכיים, העוסק בחינוך, בהתבוננות פנימית, ובהעשרת הנפש.
- דיבור מותר – העוסק בסחורתו ופרנסתו, במאכליו ומשתיו, בלבושו ושאר מה שצריך לו. זהו דיבור הכרחי לחיי היומיום.
חלוקה זו יוצרת מפה ברורה של מה רצוי ומה לא. בוודאי מותר, ואף רצוי, לדבר דברי "חכמה ומידות" (הדיבור הנאהב) וכן רשאי האדם לשוחח אודות סחורתו, פרנסתו וכל צרכיו (הדיבור המותר). הנושא המורכב הוא אותה "שיחה בטלה" (הדיבור הנמאס), דהיינו כל סיפורי ההמון שאינם מובילים לשום תוצאה מעשית.
כדי להבין את ההשלכות המעשיות של חלוקה זו, הרי סיפור חסידי המתאר מפגש בין חסיד עשיר לרבו: רבי אבא גינזבורג היה גביר גדול ומכובד. פעם נכנס אל הרבי המהר"ש ליחידות והרבי שאל מה נשמע בעבודת ה'? הוא ענה כי ברוך ה', הוא מקפיד להתפלל שלוש תפילות במניין. הרבי הביט בו ושאל: "האם זאת הכרת הטובה הראויה לקב"ה על כל החסד שגמל איתך"? החסיד הזדעזע מהמילים הקשות ועזב את החדר.
אחרי כמה ימים, הוא נכנס שוב ליחידות ואמר כך: הוא החליט לתרום אחרי מותו את כל הונו לצדקה. וכן מקבל על עצמו לעזוב מיד את עולם העסקים ולקחת אברך שילמד עימו תורה.
הרבי שלל את דבריו ואמר כך: בנוגע להחלטה לתרום צדקה, אפשר לעשות זאת כבר עכשיו ואין צורך להמתין עד הפטירה… ובנוגע להחלטה לעזוב את עולם העסקים, זאת שטות. שכן אדם שרואה ברכה בעמלו, אינו צריך לחפש תחומים אחרים. אלא עליו לקבל על עצמו דבר אחד לגמרי: אחרי שהוא מסיים לדון עם הגויים על ענייני העסקים, מגיע השלב שבו עוברים לפטפט שטויות והבלים. עליו להחזיק בכיס ספר לימוד קטן ואת הזמן המסוים הזה להקדיש ללימוד.
סיפור זה מלמד כי אין צורך לנקוט בפעולות קיצוניות כדי לשפר את איכות הדיבור שלנו. ההנחיה המעשית של הרבי היא פשוטה: למצוא דרך להחליף את זמן הפטפטת הריקנית בתוכן בעל ערך. אין צורך להפסיק להיות מי שאנחנו, אלא לשלב במערכת החיים הקיימת תוכן משמעותי יותר.
ומדוע בעצם אנחנו מוזהרים מפני דיבורי פטפטת, אף שהם לא נראים מזיקים בעליל? התשובה קשורה להשפעה העמוקה שיש לדיבור על נפש האדם. כאשר אדם מדבר על דבר מסוים, הוא נעשה מושפע ממנו. המוח וההכרה שלו נצבעים בתוכן הדברים שהוא מדבר עליהם.
ההשקפה החסידית מסבירה שזוהי הסיבה לסדר המעניין של הופעת נגע הצרעת, שהוא עונש על לשון הרע. בתחילה, הצרעת מופיעה רחוק, על הבית. אם האדם לא מבין את הרמז וממשיך לדבר רכילות, היא מתקרבת אליו יותר ומופיעה על הבגד. אם האדם עדיין לא קולט את הרמז, היא מתקרבת אליו עוד יותר וצומחת על גופו.
סדר התקדמות זה של הצרעת רומז לכך שדיבורי רכילות מדרדרים את הנפש בהדרגה. הדיבור הראשון הוא סתם פטפטת לא מעניינת. אבל המוח כבר מתרגל לצורת החיים הריקנית הזו, ואז הדיבור השני הוא יותר נמוך, והשלישי עוד יותר נמוך, עד שמגיעים חלילה ללשון הרע ממש.
אך כשם שדיבור שלילי יכול להוריד את האדם, כך דיבור חיובי יכול להעלותו. בסוף פרשת מצורע מסופר כי אדם שנותץ בית מצורע, זוכה למצוא שם "מטמוניות של זהב", שאנשי "האמורי" הטמינו שם לפני שעזבו וברחו מהארץ. ה"אמורי" הוא מלשון "אמירה", והתורה רומזת בכך כי ה"אמירה" נושאת בתוכה "מטמוניות של זהב". כאשר האדם מדבר דיבורים טובים, של לימוד, תפילה והודאה, הוא מרומם את כל חלקי האישיות עד בלי די.
