אחת התענוגות הגדולים בחיים הוא פטפטת. אין כמו להזמין חברים הביתה, להוציא מהמקרר בירה ופיצוחים ולרכל על הכול. זה קנה, זה מכר, זה התחתן, זה התגרש, והפוליטיקאי ההוא שוב מסתבך… ובכל זאת, למרות השכיחות של התופעה, תורת ישראל מקפידה על כך. חז"ל אומרים שכל הדיבורים היוצאים מהפה במהלך החיים, נדבקים בנפש ויעלו ויציפו אותנו כשנעשה את החשבון בעולם הבא.

בגמרא במסכת חגיגה נאמר: "מגיד לאדם מה שיחו – אפילו שיחה יתרה שבין איש לאשתו [דיבורים יותר מהצורך כדי להתקרב זה לזה] מגידים לו בשעת מיתה". בדומה לכך, כותב רבנו הזקן בספר התניא (פרק ח'): "ועל דברים בטלים בהיתר, כגון עם הארץ שאינו יכול ללמוד, צריך לטהר נפשו מטומאה זו דקליפה זו על ידי גלגולה בכף הקלע. אבל לדיבורים אסורים, כמו ליצנות ולשון הרע וכיוצא בהם… אין כף הקלע לבדו מועיל לטהר טומאתו מהנפש רק צריכה לירד לגיהנום".

שימו לב שהגמרא, וכן רבנו הזקן בתחילת דבריו, מדברים על "דברים בטלים בהיתר", כגון שיחה בין איש לאשתו או עם הארץ שאינו יכול ללמוד. לא מדובר על לשון הרע, שגורם נזק לאלו שמדברים עליהם, אלא על סתם פטפוטי דברים בעלמא. ובכל זאת, הדיבורים הללו מותירים חותם בנפש ונצטרך להתנקות מהם בכף הקלע בעולם הבא.

והשאלה עולה מאליה: מה קרה בסך הכול? הרי לא הזקנו לאף אחד? מדוע התורה מתייחסת ברצינות כה רבה לדיבורים תמימים לכאורה?

התשובה טמונה בהבנה עמוקה של כוח הדיבור. מה שמלמדת אותנו תורת ישראל הוא שדיבור הוא לא רק אמצעי תקשורת חיצוני, אלא כוח שמשפיע על הנפש עצמה. כאשר האדם מדבר, הוא משנה את עצמו, והחיים שלו מושפעים מהמילים שיוצאות מפיו.

ניתן להמחיש זאת בסיפור חסידי מיוחד במינו: בשנת תש"ו, 1946, נפתח פתח צר לבריחה מרוסיה הקומוניסטית. הממשלה הפולנית שאפה להחזיר הביתה את האזרחים הפולניים שברחו לרוסיה בעת המלחמה, ופתחו לתקופה קצרה את הגבול בין רוסיה לפולין באזור לבוב (למברג). היהודים ברוסיה הבינו שקורה נס חד פעמי שלא יחזור עוד על עצמו וזאת הזדמנות נדירה לפרוץ את מסך הברזל. קמה קבוצה של חסידים נועזים והחלו לזייף ניירות פולניים, כדי להוציא כמה שיותר אנשים מרוסיה.

יום אחד, התחוללה בגבול דרמה. זוג צעיר, בשם ר' ברל וחנה גורביץ', שהיו בסך הכול חצי שנה אחרי החתונה, עמדו בתחנת הרכבת והתכוונו לעלות יחד על הרכבת לפולניה. הבעיה הייתה, שחנה החזיקה בידה ניירות פולניים, ואילו בערל היה אמור לקבל אותם בגבול, וזה שהיה אמור להביא לו אותם, לא הגיע. השוטרים של ביקורת הגבולות התקרבו ולבערל אין ניירות. הוא היה בבעיה חמורה. ניירות פולניים אין לו, ואילו את העבר הרוסי שלו הוא מחק. הוא נעצר מיד והיה ברור כי הוא בדרך לשנים רבות בסיביר.

הזוג נפרד בכוח זה מזו. מפולניה, חנה התגלגלה לפריז (או לברנואה), ושם עבדה כתופרת במתפרה בעיר. מדי בוקר הייתה יוצאת לעבודה ולא מפסיקה לבכות על הגורל המר שפקד אותה. אך היה אדם אחד שהבחין בכאב שלה. שכן מלמעלה בשם ר' איצ'ה גולדין, ראה את הכאב שלה והיה מקפיד לעודד אותה. בכל בוקר היו יוצאים יחד מהבניין, והוא היה מבטיח לה כי בעלה עוד יחזור. כמובן, המילים שלו היו חסרות בסיס, אבל היא פיתחה בהן תלות מוחלטת. היא הייתה מחכה לו למטה כדי לשמוע אותו אומר שוב: "את תראי שהוא עוד יחזור" ורק אחר כך הייתה הולכת לעבודה.

אחרי שנה וחצי, קרה נס. רוסיה חתמה על עסקת חילופי אסירים עם פולניה, ושחררה לחופשי וגירשה מהמדינה 8 אנשים. באופן פלאי, ר' ברל גורביץ' היה אחד מהם. הוא הגיע לקרקוב, ומשם ללודז', ושם ניסה לברר אם מישהו זוכר לאן המשיכו היהודים שיצאו מרוסיה. היה שם איש עסקים אחד, שאמר כי הוא מכיר אדם אחד מכל מאות האנשים שיצאו מרוסיה. הוא מוכן לשלוח לו מכתב ואולי הוא יידע להוליך אותו אל האישה שלו. לאדם הזה קוראים: "ר' איצ'ה גולדין"! כך זכה ר' איצה להיות בעצמו מבשר הגאולה לאותה אישה.

מה לומדים מהסיפור הזה? ראשית, אסור לחסוך במילים טובות כי בסוף הן מתגשמות. שנית – וזה מה שנוגע בקשר ישיר לענייננו: מילים סוחפות את הנפש. דיבור הוא לא כוח סתמי, שחולף ועובר בלי להשאיר עקבות, אלא הוא אש בוערת הנותנת עידוד ותקווה (וכך להיפך חלילה).

כאשר אדם מדבר על משהו, הוא מתמלא בו. הדיבור מלהיב את הרגש, מעסיק את המחשבה ומעורר את הדמיון. כל עוד אנו רק מהרהרים במוח אודות משהו, הדבר יכול להישאר מונח במוח, אך כאשר מדברים על זה, הופכים להיות לוהטים ומוצפים בו.

הרבי הרש"ב לוקח את הרעיון הזה למקום מאוד מעניין. הוא כותב כי דיבור על דבר מרגיז, הוא דרך בדוקה להעצים את הכעס והרוגז. שכן הדיבור מלבה את הרגש בתוכנו. מכאן מסיק הרבי עצה הפוכה נפלאה: הסגולה הטובה ביותר לשיכוך כעס ורוגז, היא פשוט לשתוק. כיון שהשתיקה מונעת את ליבוי הסערה הפנימית.

כך הוא כותב בספר המאמרים תרנ"ט: "אנו רואים שהדיבור מוסיף אור ברגש האהבה ועל ידי שמדבר בה, מאיר בו אור האהבה ביותר ומתפעל בנפשו באהבה וחיבה לדבר ההוא. כמו כן במידת הגבורה והכעס… לכן אמרו סגולה לשיכוך מידת הכעס, שלא לדבר בענין ההוא שמכעיס אותו, מפני שעל ידי הדיבור, מתווסף התפעלות הכעס ביותר".

לפי היסוד הזה, מובנת היטב הבעיה ב"דברים בטלים". נכון, הדברים הללו עצמם הם לא נוראים, זאת סתם פוליטיקה או ברברת מיותרת. אולם הדיבור הזה מוריד אותנו. הוא מציף את המוח בדברים זולים, ומכאן הדרך פתוחה להמשך התדרדרות ונפילה. הדיבורים הללו כשלעצמם לא נוראים, אבל ההמשך עשוי להיות כבר נורא.

לכן התורה מזהירה אותנו מפני לשון הרע ואפילו פטפטת, לא רק בגלל הנזק שעלול להיגרם לאחרים, אלא בגלל הנזק שנגרם לנו עצמנו. הדיבור מעצב את המהות שלנו, ואם נמלא את עצמנו בדיבורים נמוכים או ריקניים, כך גם תיראה המציאות הפנימית שלנו.