בעומק העומקים, מה שהכי מפחיד את האדם הוא אובדן השליטה על החיים. החרדה מפני מפגש עם אירועים גדולים שלא נדע להתמודד איתם, ושיחליקו אותנו למקומות לא מוכרים. כשאנו פוגשים קושי שמשבש את החיים, כמו בעיית פרנסה או בריאות חלילה, יותר ממה שמפחיד האתגר עצמו, מלחיצה התחושה העמומה שהחיים ברחו מהידיים.
הפסיכולוג היהודי האמריקאי אברהם מסלאו, פרסם לפני כשישים שנה את "תיאוריית הצרכים" המפורסמת שלו. הוא חקר מה אנשים צריכים ומה הדחפים המניעים אותם. התיאוריה שלו קובעת כי כל יצור אנושי זקוק לכמה צרכים בסיסיים, המסודרים בפירמידה מלמטה למעלה. הצורך התחתון הוא החשוב ביותר, וכאשר משיגים אותו, פונים לטפל בצורך הבא.
בתחתית הפירמידה שוכב הצורך הפיזי – אוכל, שינה ותנאי אקלים נוחים. מעליו שוכב הצורך בביטחון ושליטה, הכולל סידורי בריאות, תעסוקה, רכוש ויחסי הגנה בטוחים עם הסביבה. אם הצורך הראשון עוסק בקיום, השני עוסק בהבטחת הקיום ובוודאות שלא נופתע בחיים. הצרכים הבאים במעלה הפירמידה הם שייכות – משפחה וחברות, הערכה מהסביבה, ומימוש עצמי.
ובעוד שהצורך הראשון – מזון ושינה – הוא בדרך כלל מסודר בימינו, הצורך השני הוא זה שמטריד בעיקר: איך להשיג שליטה? כיצד נבטיח שהחיים יאפשרו להגשים את עצמנו בלי הפתעות? מהבוקר עד הערב, אנו רודפים אחרי אמצעי ביטחון: בודקים את חשבון הבנק, מודדים לחץ דם, מוודאים שהילדים בסדר, גוללים את דף הפייסבוק כדי לוודא שאנו עדיין פופולריים.
אולם כאן מגיעה ההבנה המהפכנית שמשנה את החיים: שום אירוע בעולם אינו מתרחש מעצמו. אין שום סיבה ותוצאה שפועלים מצד עצמם ומכריחים האחד את השני באופן טבעי. אין שום כללים קבועים שמזינים את עצמם. מאחורי כל כלל עומדת יד מכוונת וקובעת ברגע הזה, שרק מסתירה את עצמה מאחורי מה שנראה ככלל קבוע.
דוגמה מאירת עיניים לכך ניתן למצוא בקיבוץ חפץ חיים, שמשבית לחלוטין את העבודה החקלאית בשנת השמיטה. זו הפעם השנייה, שבשנה השישית שלפני השמיטה, הוכפל היבול והמשק הרוויח כפליים. חקלאי הקיבוץ לא עשו דבר מיוחד בשנה השישית – הם קמו לעבודה באותן שעות ועזבו את השדה באותן שעות. ובכל זאת אדמת הקיבוץ הניבה רווח כפול.
המשמעות היא מטלטלת: אם אותה אדמה יכולה להניב רווח מסוים בשנה החמישית ויכולה להניב רווח כפול בשנה השישית, זה אומר שלא האדמה מניבה אלא ברכת ה' מניבה. זה אומר שכסף הוא לא רק תוצר של עבודה, ובריאות היא לא רק תוצר של ביטוח קופת חולים, ואפילו חולי חלילה אינו רק תוצאה של חיים לא מאוזנים. כל תופעה בעולמנו נובעת ממקור אחד: הקב"ה קבע שזה מה שיקרה והעביר את ההחלטה באמצעות כלים טבעיים של עבודה ורופאים.
המסקנה המעשית מובאת ב"היום יום": "ביגיעה הגדולה ביותר אי אפשר להשיג סנט אחד יותר ממה שהקציב ה' יתברך. צריך לעשות כמה שנחוץ, אבל חייבים לזכור, שכל העבודה היא לא יותר מטפל, העיקר הוא הברכה של השם-יתברך". את הברכה האמיתית מרוויחים כשמתנהגים ביראת שמים: תפילה בציבור, שמירת שבת בהידור, כשרות בהשגחה טובה וחינוך הבנים אצל מלמדים יראי שמים.
זוהי ההבנה המהפכנית שמעניקה את היציבות והביטחון האמיתיים בחיים: לא השליטה שלנו מובילה את החיים, אלא הידיעה שהכל מונהג ומכוון מלמעלה. כיון שכן, אין מקום לאובדן עשתונות, לבהלה ולייאוש. תמורת זאת, עלינו להיאחז בטובו של המנהיג ולוודא שאנו עומדים בכללים ובדרישות שלו.
