כאשר יוסף פוגש את אחיו אחרי עשרים ושתיים שנות ניתוק, הוא מטיח בהם האשמה מפתיעה: "מרגלים אתם, לראות את ערות הארץ באתם" [בראשית מב,ט]. התמיהה מתחילה כבר כאן: מה פתאום מאשים אותם בריגול? אם יוסף מחפש עלילת שווא כלשהי במטרה לכלוא את שמעון ולתבוע להביא את בנימין – למה דווקא האשמה הזו?
בעל הטורים מגלה לנו רמז מדהים: "'מרגלים אתם' – ולא אני, שיהושע שיצא ממנו לא היה בעצת מרגלים. הם ענו 'לא היו עבדיך מרגלים' – פירוש יהודה השיבו כי היה ראש המדברים, שגם ממני יצא כלב שלא היה בעצת המרגלים. 'לא היו' בגימטרייה 'כלב'" [בעל הטורים מב,יא].
דברי בעל הטורים חושפים ויכוח עמוק בין יוסף לאחיו. הוא מאשים אותם שהם אבי אבות המרגלים העתידיים שיוציאו דיבת הארץ רעה, אבל "לא אני"! ממני יצא יהושע בן נון שהביא שבח הארץ. יהודה עונה שגם הוא אינו בכלל המרגלים, כי ממנו יצא כלב בן יפונה שהכריז: "עלה נעלה וירשנו אותה".
אבל האר"י הקדוש מגלה את המציאות הנסתרת שעומדת מאחורי הדברים: "דע כי אלו העשרה מרגלים טרם שהלכו לרגל את הארץ, נתעברו בהם נשמות השבטים, עשרה בני יעקב ממש, וזהו סוד מה שאמר להם יוסף 'מרגלים אתם', רמז להם שהיו עתידים להתעבר במרגלים. גם זהו סוד מה שכתוב בריש פרשת שלח 'כולם אנשים ראשי בני ישראל המה' ולא כתיב 'ראשי אלפי ישראל', כי הם בני ישראל סבא [בני יעקב אבינו]" [שער הגלגולים הקדמה לו].
הגילוי המדהים הזה מסביר מדוע התורה מדייקת במילים "ראשי בני ישראל" ולא "ראשי אלפי ישראל" – כי הם ממש בני יעקב אבינו שחזרו לעולם.
ההקבלות בין שתי פרשיות המרגלים מתחילות להיחשף: פרשת וישב: "וישלחהו מעמק חברון" – פרשתנו: "שלח לך מרגלים". פרשת וישב: "לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר" – פרשתנו: "וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישראל… וישיבו אותם דבר". פרשת וישב: "וישלחהו מעמק חברון" – פרשתנו: "ויבא עד חברון [וכלב הולך להשתטח שם על קברי אבות]". פרשת וישב: "חיה רעה אכלתהו" – פרשתנו: "ארץ אוכלת יושביה היא". פרשת וישב: "ויבך אתו אביו" – פרשתנו: "ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא".
יוסף נשלח בשליחות דומה לשליחות המרגלים העתידיים. המטרה – להשיב דבר. אחיו מאשימים אותו ש"חיה רעה אכלתהו", כמו שהמרגלים יאשימו את ארץ ישראל שהיא אוכלת יושביה. אולם כשהגלגל מתהפך ויוסף נפגש עם אחיו, הוא מכריז שהם המרגלים האמתיים והוא כבר השתחרר מההגדרה הזו.
מה מונח כאן? התשובה טמונה בהבנת התפקיד ההיסטורי של כל דמות. יוסף היה היהודי הראשון בהיסטוריה ששקע בחיים טבעיים, הראשון שיצא מגבולות הגטו והלך לנהל מדינה. בעוד אבותיו ואחיו היו רועי צאן עם ראש פנוי לעבודת ה', יוסף שקע בניהול מדינה.
השילוח של יוסף למצרים היה בלון ניסוי על השאלה שתציב את המרגלים מאות שנים מאוחר יותר: האם יהודי יכול לחיות חיי טבע ולהישאר ירא שמים, או שהטבע משתלט על מוחו וליבו? יוסף נשלח לאותה משימה כמו המרגלים, אבל בסיומה הוא הוכיח שאפשר לחיות כאן ושם ולהישאר יוסף הצדיק.
כשיוסף אומר לאחיו "מרגלים אתם", הוא מכריז: אתם תיכשלו במבחן שאני עמדתי בו. אתם תראו את הקשיים הטבעיים ותברחו, אבל אני הוכחתי שאפשר להתמודד עם האתגרים ולהישאר מחובר למקור. ממני יצא יהושע שיכניס את העם לארץ, וממך יהודה יצא כלב שיעמוד לבדו ויכריז "עלה נעלה".
הסוד הנסתר בדברי האר"י מלמד אותנו שאין מקריות בהיסטוריה היהודית. הנשמות חוזרות ומתקנות, הפרשיות מתחברות לסיפור אחד גדול, והכל נרקם יחד במטרה אחת: לגלות שאפשר לחיות בעולם הזה ולהישאר מחוברים לעולם שלמעלה.
