בפרשת שלח מזכירה התורה את שמות שנים עשר המרגלים, והגמרא מביאה מסורת שכל שם רומז למעשה בעליו. אך למעשה, האמוראים מצליחים לפענח רק שניים מהם. מדוע? הרבי מסביר: אין כאן חסרון בדרשנות – יש כאן עיקרון. כל שם שנדרש מביא הוראה בעבודת השם ורק הוראה הרלוונטית לדורנו.
חטא המרגלים, בעיקרו, היה הרצון להישאר ב"עולם המחשבה" – עומק הדבקות הפנימית – ולא לרדת ל"עולם המעשה" של חרישה, זריעה, ועיסוק גשמי. לאבותינו, בדורות הרוחניים הגדולים, נגעו כל שנים עשר השיעורים – כל שבט על פי גוון עבודתו הייחודית. לנו, שאנו מלכתחילה אנשי מעשה, נותר שיעור אחד: לזכור שהשם רוצה "דירה בתחתונים", ולא לסתור אותה – מצד אחד על ידי עיסוק גשמי ריק מתוכן, ומצד שני על ידי הזנחת העולם הפנימי של רגש ולימוד.
סיכום השיעור:
- ואלה שמותם – הגמרא מביאה מסורת: שמות המרגלים נקראו על שם מעשיהם. אך מכל הרמזים נותרו בידי האמוראים רק שניים: "סתור בן מיכאל" ו"נחבי בן ופסי".
- "לא עלתה בידינו" – הרבי מסביר: האמוראים לא חיפשו דרשות יפות – הם חיפשו הוראת דרך בחיי עבודת השם. שמות שאר המרגלים נגעו ל"אבותינו" בלבד ולא לנו, כי הם נגעו לדרגות רוחניות גבוהות שאינן שלנו.
- להישאר במדבר – חטא המרגלים היה "טעות של צדיקים": הם לא רצו לעזוב את "עולם המחשבה" – עולם הלימוד, ההתבוננות, הדבקות הפנימית – כדי לעסוק ב"עולם המעשה" של ארץ ישראל עם חרישה וזריעה.
- לאבותינו ולנו – "אבותינו" נדרשו להישמר מהניתוק שבין עולם המחשבה למעשה, כל שבט לפי דרכו הייחודית. אנחנו, שמלכתחילה אנשי מעשה, נדרשים ללמוד רק את תמצית השיעור: שהשם רוצה שנעסוק בעולם המעשה ונבנה לו "דירה בתחתונים".
- הבן של מיכאל – "סתור" – מי שסותר מעשיו של הקדוש ברוך הוא – "בן מיכאל" – תוצאה של כך שהשם "עשה עצמו מך" ונתן לאדם בחירה חופשית. השיעור: אם לא נקדש את חיי המעשה, אנו סותרים את הפרויקט האלוקי של "דירה בתחתונים".
- מעשים מוארים – לא מספיק לבנות – צריך לבנות בחיות. "נחבי" – מי שמחביא את "דבריו של הקדוש ברוך הוא" – "בן ופסי" – כי "פיסע" על עבודת המידות והרגש. השיעור: גם בעשייה החיצונית, צריך חיבור רגשי ואהבה, שהמעשים יהיו מוארים.
