אנשים נוטים לחנך על פי 'מודלים', דוגמאות ודמויות לחיקוי, אנשים מושלמים כאלה, שמקטנותם ישבו ולמדו והתנזרו ממשחקים וגם כשבגרו 'עולם הזה לא דיבר אליהם' – והם אמורים להיות נר לרבים ומהם יראו וכן יעשו. אך חסידים נהגו לומר שדמות כזו איננה אלא פורטרט קפוא, חסר חיוניות. החסיד איננו דמות ציורית, אידיאלית. יש לו הצלחות אך גם כישלונות, עליות לצד ירידות. חיי עבודת השם נראים תמיד כמו רישומי אק"ג של לב סוער, הולך ומתגבר, נופל וכושל, ושוב מתרומם ונוסק אל על. יום אחד אנחנו קמים עם המון חשק להתפלל כדבעי, לחשוב 'פירוש המילות', ולמחרת בקושי מצליחים לסחוב את עצמנו לבית הכנסת לתפילה יבשה…
האם ישנו היגיון בתנודתיות הזו ביחס שבינינו לבין המקום? והאם זו גזירה שאין לשנותה, או שמא ישנה דרך כלשהי להבטיח יציבות, ולו חלקית?
המאמר "אדם כי יקריב", מתוך "ליקוטי תורה" של אדמו"ר הזקן, הוא מאמר חשוב ויסודי מאד בנושא הזה – בו חושף אדמו"ר הזקן שיח מתוך חדר ה'יחידות' שלו, בו אנשים תינו את אשר על ליבם ואת מצוקותיהם הרוחניות. 'על הדרך' משמש המאמר גם פתיח לתקופת פסח וספירת העומר, ומבאר את משמעות הימים הללו על פי החסידות.
תוכן המאמר:
- ”אדם כי יקריב מכם קרבן להשם – מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן, תקריבו את קרבנכם“. כמה דיוקים בלשון הפסוק.
- שתי דרכים בהתעוררות לעבודת השם: אתערותא דלעילא, אתערותא דלתתא.
- ע"פ הנ"ל יובן משמעות הפסוק ”אדם כי יקריב מכם… תקריבו את קרבנכם".
- ההתעוררות מלמעלה מעוררת רק את הנפש האלוקית (”מכם“), בעוד הנפש הבהמית במהותה איננה אלוקית ולכן ההתעוררות האלוקית לא נוגעת לה. עבודת האדם היא לברר את הנפש הבהמית דווקא ולתקן אותה.
- בנפש הבהמית עצמה כמה סוגים: ”בקר“ – אופי של כעסנות ורתחנות, ו“צאן“ – אופי תאוותני. וכל אחד צריך להכיר את טבעו ולפעול בהתאם בעבודת תיקון נפשו הבהמית.
- זו המהות הפנימית של תקופת פסח-שבועות: השלב הראשון הוא פסח – התעוררות מלמעלה; השלב השני הוא ספירת העומר – התעוררות מלמטה; השלב השלישי הוא שבועות – התעוררות מלמעלה שבאה בעקבות העבודה עם הנפש הבהמית.
