הרמב"ן, בדרשתו האחרונה שנכתבה בעכו, מעמיד את התמיהה היסודית: ראש השנה הוא החג היחיד שאין בו "כי". בכל שאר המועדים מנמקת התורה את סיבת החג, וכאן נאמרו רק התאריך והמצווה המעשית. רבי סעדיה גאון השיב על כך מאות שנים קודם לכן: התקיעה היא הכתרת מלך, כדרך שמכתירים מלכים בתרועת חצוצרות, ובראש השנה – שבו נברא העולם והחלה מלכות ה' – אנו מחדשים את ההכתרה.
אך מדוע יש צורך לחדשה מדי שנה? התשובה מתבררת מן ההתבוננות בעם הבריטי, שגם מאתיים ארבעים שנה אחרי המהפכה שהפילה את שלטון המלכים עדיין מבקש מונרכיה, משום שהמלכה הייתה עבורו הגרסה הטובה ביותר של עצמו: מצפן מוסרי, זהות, שייכות וגאווה, אדם שלא התבייש להיות מי שהוא.
כך גם היהודי: כאדם פרטי הוא עושה לעצמו הנחות ורודף אחר הצלחות רגעיות, ובראש השנה הוא מבקש מצפן שיזכיר לו את גדולתו. הצעקה "מלוך על העולם כולו בכבודך" אינה בקשה חיצונית בלבד אלא כמיהה עמוקה של אדם להיות יותר הוא עצמו, ולתת מקום לזהותו הפנימית והטהורה – וקול השופר הפשוט והלא-מצועצע הוא הביטוי המדויק ביותר לכך.
מהלך הדרשה:
- דרשת הרמב"ן לראש השנה בעכו – רקע חייו, הוויכוח מול הכמרים, העלייה לארץ והחיבור האחרון.
- השאלה: ראש השנה הוא החג היחיד שאין בו "כי" – בפסח, ביום הכיפורים ובסוכות יש נימוק, וכאן רק מעשה הלכתי.
- רבי סעדיה גאון ועשרת הטעמים; הטעם הראשון – הכתרת מלך בתרועה, כמשיחת שלמה בגיחון.
- השאלה השנייה: מדוע לחדש את ההמלכה מדי שנה?
- התשובה מן העולם: מדוע הבריטים מבקשים מונרכיה – המלכה כגרסה הטובה ביותר של עצמם וכמצפן מוסרי.
- היישום היהודי: "מלוך על העולם כולו בכבודך" – הצעקה של מי שיודע את גדולתו ומתבייש להיות שונה.
- סיפור הרב יעקובוביץ והצלחות בארמון באקינגהם; חתימה בדון אגולר שהריע בשופר בקונצרט המלכותי בברצלונה.
