"חודש אלול" החסידי שונה לגמרי מ"חודש אלול" המקובל בעולם המוסר היהודי. אם הגישה ה'מוסרנית' לחודש אלול היא כאל ימי הכנה ליום הדין, באווירת פחד ואימת הדין, שמה החסידות דגש על הפסוק "אני לדודי ודודי לי" – שהם ראשי התיבות של אלול, וחושפת כאן יחס של אהבה הדדית – בין "אני" ל"דודי" ובין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל. ומכאן, במבט של כל ההולכים בדרך פנימיות התורה, חודש אלול מכונה "חודש הרחמים והסליחות" – בדגש על אהבה ורחמים עליונים שמורעפים בחודש הזה על ישראל עם קרובו של הבורא יתברך.
זהו פתח לנושא רחב ומרכזי בכל העבודה הרוחנית שלנו: איך יוצרים קשר עם הקדוש ברוך הוא? מה התחושות שאמורות להניע אותנו בבואנו להתקרב אליו? מצד אחד, איך אפשר לחוש קרבה, משיכה ואהבה למלך מלכי המלכים, הגדול הגיבור והנורא? ומצד שני, האם אפשר לעבוד את השם מתוך פחד וחרדה? איפה הזווית האישית, "אלוקים שלי", שאותו אני אוהב ובו אני רוצה?
המאמר שלפנינו, "אני לדודי", שנאמר על ידי הרבי בראש חודש אלול תשל"ב – עוסק בנושא העבודה הרוחנית של חודש אלול ונותן לנו את התשובה על יחסי האהבה-יראה בינינו לבין הקדוש ברוך הוא.
תוכן המאמר:
- אלול – אתערותא דלתתא, "אני לדודי"; ראש השנה ויום הכיפורים – אתערותא דלעילא, "דודי לי". הקושי: ממשל "המלך בשדה" מובן שעיקר העבודה באלול היא אהבה; ואם כן, מדוע באלול תוקעים בשופר כדי לעורר יראה וחרדה?
- אהבה באה על ידי גילוי אור מלמעלה; יראה באה בעיקר על ידי עבודת האדם. בחודש אלול "המלך בשדה" ולא "בהיכל מלכותו", ועל כן העיקר הוא עבודת האדם – לכן צריכה להיות אז יראה, שבאה על ידי עבודת האדם.
- תקיעת השופר של אלול מעוררת יראה תתאה – יראה מגדולת השם בבריאת והתהוות העולמות; תקיעת השופר של ראש השנה מעוררת יראה עילאה – יראה מגדולת השם שלמעלה מהעולמות.
- יראה עילאה אפשר להשיג רק על ידי גילוי מלמעלה, שנמשך על ידי המצוות. לפי זה: תקיעת השופר באלול מעוררת ביטול היש, משום שאינה מצווה; תקיעת השופר בראש השנה מעוררת ביטול במציאות, מצד היותה מצווה.
- סדר העבודה הוא: יראה תתאה, אהבה זוטא, אהבה רבה, יראה עילאה. וכך גם פרטי משל "המלך בשדה".
- היראה והביטול של ראש השנה אינם חידוש, משום שאז מתגלה הקדוש ברוך הוא בהיכל מלכותו; היראה והביטול של חודש אלול הם חידוש, משום שאז המלך בשדה – ולכן דווקא זה יקר מאד בעיני השם.
