לוח השנה חוזר על עצמו בכל שנה מחדש, שנה אחר שנה, ושוב מגיע "זמן אלול", עם הריח המיוחד שלו, עם האווירה המיוחדת שלו, אחריו באים הימים הנוראים, ומיד אחריהם זמני השמחה, ושוב שגרת חורף.
ההסתכלות החסידית על לוח השנה מביאה אותנו למקום אחר לגמרי, שבו השנה איננה מעגל שחוזר על עצמו אלא מין ספירלה, בה אנחנו מעמיקים בכל פעם מחדש לרובד עמוק יותר של הזמן, החגים והחיים. אנחנו לא חולפים על פני החגים, אלא עוברים דרכם למסע חדש, לדרך שמעולם לא צעדנו בה.
חודש אלול מציף אצל כל יהודי ירא שמים, שמבקש לטעום מעט עומק ועושר פנימי, קצת בלבול ומבוכה: מה בדיוק מצפים ממני בחודש אלול? כיצד אני אמור לחשוב, להרגיש, לפעול, בשלושים הימים האלו, שהם 'לא כאן ולא שם' – לא חג ולא חול? מה קורה כאן ואיפה אני מוצא את עצמי?
המאמר "אני לדודי" של אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה, שופך אור חדש על המשמעות הרוחנית של תקופת אלול וחגי תשרי. הוא מעניק משמעות וחיים חדשים לאלול, לעבודת השם באלול. כפתגמם הידוע של חסידים: "ח"י אלול – יום הולדתו של אדמו"ר הזקן – נותן חיות בעבודה של אלול" – הפרשנות הזו של אדמו"ר הזקן היא החיות והחיים של "אלול" כולו.
תוכן המאמר:
- כדי להתעורר באהבת השם ויראת השם נדרשת הארה מלמעלה, מכוח התגלות מלכותו של הקדוש ברוך הוא בראש השנה ויום הכיפורים ("ודודי לי"); אלא שצריך להקדים לכך התעוררות מלמטה בחודש אלול ("אני לדודי").
- משל: לפני שהמלך נכנס לעיר נערכת לו קבלת פנים בשדה, ואז כולם רשאים ויכולים לקבל את פניו והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות. לאחר מכן, בבוא המלך אל העיר, רק המובחרים שבעם ויחידה סגולה רשאים להיכנס להיכל מלכותו של המלך.
- הנמשל: בחודש אלול הקדוש ברוך הוא נמצא 'בשדה', וזו ההזדמנות לכל אחד להתקרב אליו ולקבל את פניו.