לעשות – לתקן

משל ישן מספר על יהודי שנכנס לבקר בעיר אחת. בכניסה לעיר עמד בית עלמין וכיון שלא היה לאותו אדם יותר מדי מה לעשות הוא עבר בין המצבות לחפש שמות מוכרים… לפתע הבחין בתופעה מפחידה שהממה אותו. על המצבות היו כתובות שנות חיים מעטות מאוד. על מצבה אחת נכתב שהאיש חי שלוש שנים, על מצבה אחרת נכתב שהאיש חי ארבע שנים וכן הלאה. הוא נבהל, הוא חש שנכנס לעיר מקוללת שתושביה מתים בגילאי ילדים.

הוא צעד לכיוון בית הכנסת והנה רואה תופעה הפוכה: ההיכל מלא באנשים מבוגרים. הוא לא הצליח להבין מה הולך כאן. איך בית הכנסת מלא בישישים ובית העלמין בכאלו שמתו בגיל ילדים? מישהו התנדב להסביר לו: אצלנו מודדים את שנות החיים בדרך אחרת מהמקובל. אנו לא מתבוננים בתעודת הזהות, אלא כל אדם מחזיק פנקס קטן ובו מסמן בסוף יום איזה יום היה לו. אם עשה דבר משמעותי הוא רושם וי, אם לא – מסמן איקס. בסוף חייו, החברא קדישא עוברים על הפנקס וסך הימים החיוביים שנצברו לו הוא משך השנים הנכתב על המצבה…

הסיפור הזה מעביר מסר עמוק שקשור ישירות לפרשת בהעלותך: זה לא שאנו עובדים כדי לתת טעם בחיים, אלא להיפך: החיים נועדו עבור העבודה! החיים הם משימה וכל רגע שאנחנו פה בעולם – הוא עוד רגע של עבודה המוטלת עלינו. בלי לעבוד – החיים הם חסרי ייעוד.

התפיסה החשובה שעומדת בבסיס היהדות היא כזו: לעולם יש מטרה, ולבני האדם יש מטרה. לא הגענו לכאן בגלל פיצוץ מקרי ששפך חיים על כדור הארץ, וגם לא בגלל שלהורים שלנו שעמם והם הביאו ילד שיטפל בהם לעת זקנה, אלא ליקום כולו יש מטרה כללית וכל אחד מאתנו הוא הפועל שמיישם את המטרה הזו. סך רגעי חיינו הם סך המשימות המוטלות עלינו במימוש המטרה.

הקב"ה מעביר את המסר הזה מיד במשימה הראשונה שהוא מטיל על האדם רגע אחרי בריאתו:

אבות דרב נתן [יא,א]: "רבי שמעון בן אלעזר אומר: אדם הראשון לא טעם כלום עד שעשה מלאכה, שנאמר 'ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה' והדר 'מכל עצי הגן אכול תאכל'".

נשים לב: הקב"ה לא נתן לו לאכול עד שהאדם קיבל על עצמו משימות לעשות. שכן העבודה היא לא דרך להנעים את החיים (שאז האוכל הוא קודם), אלא להיפך: החיים הם דרך לעשות את העבודה.

וכך נאמר ביחס לכל בני האדם באשר הם והאנושות בכלל:

בראשית [ב,ג]: "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות – רש"י במדרש: לעשות – לתקן".

רש"י מתקשה בשאלה גדולה: הרי הנוסח כולו נאמר בלשון עבר, "ויברך, ויקדש, שבת, ברא" ולמה אם כן נאמר "לעשות" בלשון עתיד? רש"י עונה מילה אחת שהיא כל סיפור חיינו: "לעשות – לתקן". הקב"ה הועיד לנו את השיפוצים. הוא ברא ויצר את התשתית, כעת הוא השאיר לנו את המשימה הגדולה "לעבדה ולשמרה".

במובן הפשוט, המשימה היא לפתח ולשכלל את העולם מבחינה ציוויליזציונית, "עמל מלאכה", כפי הנאמר: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה". ולכן כל אדם שעובד בעבודה כלשהי, מתיקון תריסים עד ייצור חלליות הוא שותף למעשה בראשית. אולם במובן מעמיק יותר, המשימה היא "עמל תורה" ו"עמל שיחה", לייעד את העולם אל תכלית המטרה שלו, להיות מקום ראוי להשראת השכינה.

התפישה היהודית המהפכנית הזו – אודות מהות החיים כתקופה של משימה ועבודה – מגיעה לקונפליקט נהדר במדרש היפה הבא:

ויקרא רבה [כה,ה]: "אדריינוס יישחקו עצמותיו טייל בשבילי טבריה. ראה זקן אחד שחופר ערוגות ונוטע שתילים. אמר: סבא, סבא, בן כמה אתה? אמר הזקן: בן מאה. אמר אדריינוס: אם היית עובד בצעירותך, לא היית נאלץ להתייגע עתה. אמר הזקן עבדתי ונטעתי בצעירותי. אמר אדריינוס: ואם הנך בן מאה, אתה סבור שתאכל מהנטיעות הללו? אמר הזקן: אם אזכה אוכל ואם לא – כשם שיגעו אבותיי בשבילי, כך אני יגע בשביל בני. אמר אדריינוס, אם תזכה לאכול – תביא לי. צמחו תאנים והזקן מילא סל והביא לקיסר. אדריינוס מילא את הסל בזהב ואמר: בוראו כיבדו ואני לא אכבדו?!".

התפיסה הרומאית (והמקובלת) סוברת שאדם עובד בשביל לאכול, ולכן כשיש מה לאכול, הגיע הזמן לנוח וליהנות מהחיים. התפיסה היהודית היא הפוכה: אדם אוכל כדי שהוא יוכל לחיות ולעשות את המשימות שמוטלות עליו ולכן המלאכה אינה מסתיימת עד בוא הגאולה. אם הקב"ה נתן עוד יום של חיים – זאת הזמנה וקריאה לעוד משימה חשובה.

היום יום [כט טבת]: "אנחנו פועלי יום אנחנו. יום הוא אור ועבודתנו היא עבודת האור, להאיר את העולם באור התורה. ומלבד כי צריך לעמוד בעצמו במעמד ומצב טוב בעזרת ה', הנה כל העבודה היא לזכות להעמיד תלמידים, אנשים ישרים אשר יהיו מסורים בליבם ובדעתם אל הכוונה הפנימית".

נאמר זאת כך: העובדה שאדם חי אומרת שיש משהו או מישהו זקוק לו. בכך מבאר הזוהר את המילים "זקן בא בימים", שכן אברהם הגיע עם כל ימיו למעלה. כל יום היה צבוע במשימה ופעולה טובה שחולל באותו יום.

תורת מנחם [תשיב א/267]: "נאמר 'ואברהם זקן בא בימים' ומבואר בזוהר על הפסוק, ד'בא בימים' פירושו בא בימים שלמים, שאברהם הגיע עם כל ימיו ולבושיו כשהם שלמים. משום שהימים הם בחינת לבושים להלביש את נשמת האדם והם הם לבושי התורה ומצוות שעל ידם ממשיך עליו אחדותו יתברך".

זה מביא אותנו בחזרה לפרשת בהעלותך. הלויים לא פורשים מעבודתם כי התורה מבינה שהחיים עצמם הם עבודה. לא שאנחנו חיים כדי לעבוד, אלא שאנחנו עובדים כדי לחיות באמת.

כל יום נוסף של חיים הוא יום נוסף של הזדמנות לתקן, להאיר, לתרום. לכן הלויים ממשיכים לעבוד עד יומם האחרון – כי כל יום הוא עוד הזדמנות לממש את המטרה שלשמה נבראו.

יעזור הקב"ה שנזכה להבין שהחיים שלנו הם משימה קדושה ונמשיך לעבוד ולתרום כל עוד נוכל, עד שמחת הגאולה האמתית בקרוב ממש.