עשיר העיירה נפל לבור עמוק ובני משפחתו התאספו סביבו בבהלה גדולה. "תן את היד שלך ונמשוך אותך למעלה", הם צעקו אליו בחרדה, אבל הוא סירב להגיש את היד. הם הפצירו בו שוב ושוב: "זה מסוכן, אתה מאבד חמצן בתוך הבור, תן את היד שלך ונציל את חייך", אבל הוא לא שיתף פעולה. אשתו רצה בהיסטריה לבית הרב והתחננה שיושיע אותם בחוכמתו. הרב ניגש אל הבור, לחש כמה מילים והעשיר הגיש את ידו לתוך כף ידו של הרב ונסחב החוצה בקלות. "פשוט", הסביר הרב לבני המשפחה הנדהמים: "אתם ביקשתם ממנו לתת את היד, אבל הקמצן ימות ולא ייתן כלום. אני ביקשתי ממנו לקחת את היד שלי וזה הוא מוכן בשמחה…".
והסיפור הזה, חברים יקרים, חושף את הפצע הכואב ביותר בנפש האנושית. מהו אותו כוח עצום שמונע מאיתנו לתת? מדוע הנתינה כל כך קשה, עד שאפילו בסכנת חיים ממשית העשיר בסיפור לא הצליח להושיט יד? והשאלה הזו נוגעת בכל אחד מאיתנו, כי כולנו מכירים את הרגע הזה – הרגע שבו היד נסוגה אחורה כשצריך להוציא כסף מהארנק.
התשובה נעוצה בהבנה עמוקה של מהות הכסף בחיינו. כסף הוא חיים. הכסף נתפס בתור תעודת הביטוח שתושיע אותנו מכל הצרות. מרגע פתיחת העיניים ועד לפתיחת העיניים למחרת, האדם חושב, נושם ורודף ממון. לא סתם נקרא הכסף בשם "דמים", משום שהכסף הוא דמו וחלבו של האדם. כל שעת עבודה, כל מאמץ, כל השקעה – הכל מתורגם בסופו של דבר לאותם שטרות נייר שמעניקים לנו תחושת ביטחון.
וכאן מתמודד יהודי עם אחד האתגרים הגדולים ביותר: מצוות "מעשר כספים", שהמהדרים בה מוסיפים ונותנים עד חומש. אמנם טבעו של יהודי להכניס יד לכיס מול עני פושט יד, אבל צדקה יכולה להיות מועטה – כמה שקלים פה ושם. מצוות "מעשר כספים", לעומתה, מעוררת אתגר אמיתי: להפריש מעשר עד חומש מדי חודש בחודשו. מדובר בסכומים משמעותיים, בהתחייבות קבועה, בוויתור מתוכנן ומחושב.
הצדיק רבי מענדל מרימנוב הגדיר במדויק את מצבו הפנימי של היהודי שנותן צדקה: "אף אחד לא מברך על זה…" והוא צדק בכל מילה. למה באמת אין מברכים על צדקה "אשר קדשנו במצותיו וציוונו"? הרשב"א מיישב שכל מצווה הקשורה בזולת, אין מברכים עליה, כי אם העני לא ירצה לקחת – אין מצווה. אבל האדמו"ר רבי שמחה בונים מפשיסחא חודר עמוק יותר: חסידים יעשו הכנות גדולות בנטילת ידים ואמירת לשם ייחוד ובינתיים יגווע העני מרעב… ובשם רבי מנדלי מרימנוב אומרים משהו עוד יותר חד: צדקה ניתנת לרוב ללא חשק ושמחה, אבל לברך צריך בלב שלם. איך אפשר לברך כשהלב כואב על הכסף שהולך?
הגאון רבי עזרא עטייה, ראש ישיבת פורת יוסף ומי שגידל את כל גדולי התורה הספרדיים בדור הקודם – הרב משה ניסים, הרב עובדיה יוסף, הרב מרדכי אליהו ועוד – הוסיף והגדיר היטב את הקושי האמיתי: האתגר בצדקה הוא הנתינה השנייה, זו שאחרי התעוררות הרחמים הראשונה על העני.
הוא מפרש את הכפילות בציווי על הצדקה בפרשת ראה: "נתון תתן, פתוח תפתח". למה הכפילות? מסביר הגאון: כאשר נותן צדקה לעני פעם ראשונה, עשוי לעשות זאת מצד טבע הרחמנות. ראית מישהו במצוקה, הלב נפתח, היד נשלחת לכיס. זו תגובה אנושית טבעית. אולם "נתון תתן" – דווקא הנתינה השנייה, לאחר שהשקטת מצפונך, לאחר שהרגש הראשוני התפוגג – היא הנתינה האמיתית. היא לשם שמים, ודווקא עליה נאמר "בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך".
כי הנתינה הראשונה היא רגשית, אנושית, טבעית. אנחנו רואים מישהו במצוקה והלב נפתח. זה לא באמת אנחנו שנותנים, זה הרגש שנותן. אבל הנתינה השנייה? הנתינה השלישית? המעשר הקבוע מדי חודש? זו כבר מלחמה של ממש. המצפון כבר שקט, הרגש הראשוני התפוגג, וכעת עומד האדם מול הקושי האמיתי: להפריד מממונו באופן מודע ומתוכנן.
והקושי הזה מתעצם כשמדובר במעשר קבוע. כי בצדקה רגילה אתה נותן מה שיש בידך ויודע שאחרים ישלימו. אבל במעשר אתה מחויב לסכום מוגדר – עשרה אחוז, חמישה עשר אחוז, עשרים אחוז. וזה מדי חודש, גם כשקשה, גם כשיש הוצאות, גם כשהילדים צריכים נעליים חדשות.
והשאלה הגדולה היא: איך בכל זאת מתגברים? איך עוברים את המחסום הפנימי הזה ונותנים לא רק בכאב אלא בשמחה?
התשובה מתחילה בהבנה שהקושי עצמו הוא חלק מהתיקון. דווקא המאבק הפנימי, הוויתור הכואב, ההתגברות על הטבע – בהם טמונה הגדולה האמיתית. אם היה קל לתת, איזו מעלה הייתה בזה? אם הכסף לא היה חשוב לנו, איזה ערך היה בנתינה? דווקא העובדה שאנחנו נאבקים בעצמנו ומנצחים, הופכת את הנתינה למעשה גבורה רוחני.
יותר מכך: הקושי מלמד אותנו משהו עמוק על עצמנו. אנחנו מגלים עד כמה אנחנו קשורים לחומר, עד כמה הכסף שולט בנו. וברגע שאנחנו מצליחים להתנתק, לתת, לשחרר – אנחנו למעשה משחררים את עצמנו. אנחנו מוכיחים לעצמנו שאנחנו לא עבדים לכסף, שיש דברים חשובים יותר, שאנחנו מסוגלים להתעלות מעל החומר.
וזה הסוד הגדול: הנתינה היא לא ויתור, היא שחרור. היא לא הפסד, היא רווח. כי ברגע שאתה נותן, אתה מוכיח לעצמך שאתה חזק יותר מהכסף, גדול יותר מהחומר, נעלה יותר מהדאגות הקטנות. אתה הופך להיות אדון לממון שלך ולא עבד שלו.
יעזור הקב"ה שנזכה להבין: הקושי לתת הוא לא חולשה שלנו, הוא האתגר שלנו. וכשנתגבר עליו, נגלה שהנתינה היא המפתח לחופש האמיתי, לשמחה האמיתית, לעושר האמיתי – העושר של מי שיודע לתת.
