כשהפיוז קופץ: על סכנת הכעס המתפרץ

לפני כמה שנים, אירע אחד ממקרי הרצח המזעזעים בתולדות המדינה. אופיר ודקלה חסדאי היו הורים לשלוש בנות, ששתיים מתוכן סבלו מבעיות בריאותיות חמורות שדרשו התמסרות מלאה לגידולן. אחת עם שיתוק מוחין ואחת עם ניוון שרירים ל"ע ול"ע.

בסוף יולי 2019 נכנסו אופיר ודקלה לחניון קניון עזריאלי ברמלה וחיפשו חניה פנויה. אופיר ראה אישה עומדת ומכוונת את בעלה להיכנס לתוך חניה והבעל חרג מקווי החניה ותפס שני מקומות. אופיר יצא מהרכב ושאל למה שתי חניות? האישה התרגזה והדפה אותו עם התיק בידה. הוא צעק והדף אותה והיא השתטחה על הרצפה. בעלה של האישה, שכבר לא היה צעיר, ראה את רעייתו על הרצפה וגבר גדל גוף מעליה. הוא איבד עשתונות, הוציא אקדח וירה באופיר למוות.

שתי משפחות נורמטיביות, שני זוגות שהיו מסורים זה לזו עד כלות הכוחות, ושתי משפחות שאיבדו את חייהן לנצח, זה עלה לעולם הבא וזה מת בעולם הזה. הכול בגלל סיבה אחת: שום דבר לא בולם כשאנו כועסים. כשהפיוז קופץ — אנו הופכים להיות האנשים המסוכנים עלי אדמות, כל אחד בהתאם לאמצעי הנשק שהוא מחזיק — זה בפיו וזה עם האקדח ח"ו.

*

הכעס הוא רגש דומיננטי, משום שהוא יושב על הצורך ההגנתי הבסיסי שלנו. הכעס הוא תגובה של החלק הכי פרימיטיבי בנו, שצועק הילחם על חייך ואל תיתן להקטין אותך. אבל דווקא בגלל הסיבה הזו הוא כל כך מסוכן, משום שהוא גורם להפסיק להיות בני אדם ולחזור אל היצרים הפרימיטיביים שבהם אנו דומים לבעלי חיים. אחוזי זעם, אנו מאבדים את בקרי שיקול הדעת ומפסיקים לראות את התמונה המלאה ולבחון את התוצאות של מעשינו. משפט ידוע אומר: "את מה שהאהבה בונה — הכעס הורס".

הבעיה היותר גדולה עם הכעס, שאנחנו שוכחים כל מה שלמדנו. כולנו דוקטורים למלחמה בזעם, אבל כשהפגיעה מתרחשת — השכל נעלם. אנו הופכים להיות כמו החתול בסיפור של רבי יהונתן אייבשיץ, שראה עכבר ושכח כל מה שלימדו אותו.

*

איך שולטים אפוא בכעס מתפרץ? הבה נחקור את הדברים, באמצעות אחד ממאמרי חז"ל החמורים ביותר: שלוש פעמים כעס משה רבינו וחכמתו הסתלקה ממנו. כן, גדול הנביאים, נותן התורה לישראל, האיש שהתורה מעידה עליו שעד רגע מותו לא כהתה עינו ולא נס לחו, איבד את חכמתו מול רגש הכעס והורה הלכה מוטעית וכמעט הכשיל את ישראל למעשה. אחד משלוש מקרי הכעס, הוביל אפילו אל הטעות הבלתי נסלחת בגללה איבד משה את הזכות להיכנס לארץ.

ואנו רוצים לשאול כמה שאלות:

א. אם זה קרה למשה, איך זה לא יקרה לנו?

ב. מצד שני, איך אפשר אחרת? כיצד ניתן לחנך בלי לכעוס? הרי משה כעס על התנהגויות חמורות שהיו חייבות להרגיז כל מי שאכפת לו וכיצד אפשר לא להגיב בגינוי קיצוני?

ג. עוד עלינו להבין את מאמר חז"ל המפורסם: "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". וכל אחד שואל: מה הקשר בין הרגש המצוי והדומיננטי הזה לעבירה החמורה ביותר?

*

בפרשתנו מתואר המקרה השלישי והחמור ביותר. משה התקצף על הלוחמים שחזרו עם הנשים כשבויות מלחמה: "ויקצוף משה על פקודי החיל… הבאים מצבא המלחמה… החייתם כל נקבה?! הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה' על דבר פעור ותהי המגפה בעדת ה'".

הכעס של משה גרר מחיר מידי. התורה ממשיכה עם סיפור משונה שקשה להעלות אותו על הדעת. משה הורה הלכה בענייני הכשרת כלי המלחמה, ופתאום אלעזר הכהן מתערב ומורה פרטי דינים. כל אחד תמה: מי מתערב בשיעור כללי של משה רבנו? רש"י אומר דברים בלתי נתפסים: "לפי שבא משה לכלל כעס – בא לכלל טעות, שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי עכו"ם [עד שאלעזר נאלץ לתקנו ולהזכירו דבר הלכה]".

רש"י מרחיב כי המקרה הזה היה התפרצות כעס שלישית של משה – ובכולן הדבר הוביל לכך שהוא טעה באופן חמור בשיקול דעתו. אחרי שני המקרים הקשים הקודמים, הגיע המקרה השלישי של הכעס שהוביל לטעות.

*

כאן עלינו להיכנס לעומק סוגיית הכעס ולהבין בראש ובראשונה, איך אפשר לא להתרגז? יתירה מכך: הרי התפקיד של משה כמחנך, מחייב לכעוס ואחרת אינו מבטא את חומרת החטא, כפסיקת הרמב"ם והשולחן ערוך לגבי מחנך, שהוא חייב לרגוז על תלמידיו כשהם מתרפים בלימודם?

הרמב"ם פוסק: "אם ניכר לרב שהם מתרשלין בדברי תורה ומתרפין עליהן ולפיכך לא הבינו – חייב לרגוז עליהן ולהכלימן בדברים כדי לחדדם". אולם גם כותב: "אם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו… כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו".

החטא של משה לא היה בעצם הכעס, אלא בכך שלימד הלכה בעת שכעס. לעתים צריך לכעוס, אבל הכעס חייב להיות זמן של שביתת נשק. כשאנו כועסים — אנו חייבים לפרוש הצידה ולעצור את החיים. לא להגיב, לא להתמודד ולא לפתור בעיות.

כך נראה גם מהסיפור המדהים הבא, שמובא בספר חסידים: "מעשה בבן שכבד את אביו ביותר. אמר לו האב אתה מכבדני בחיי תכבדני במותי. אני מצווך שתלין כעסך לילה אחד ועצור רוחך שלא תדבר… כששמע זה הדבר אמר פתחי לי אחותי רעיתי, ברוך ה' שעצר כעסי וברוך אבי שציוני לעצור כעסי לילה אחת שלא הרגתי אותך ואת בני".

ואחרי שהבנו את החטא של משה כביכול, עולה השאלה, אבל איך עושים את זה? איך בולמים את רגש הכעס ומנהלים אותו? אם משה רבנו לקה בכעס, איך נשתלט על הרגש האיום הזה?

הכעס הוא רגש זמני ומתכלה, הוא כמו אש גדולה שבוערת לגובה ומבהילה את הסובבים, אבל דועכת מאליה כל עוד לא זורקים חומרי בעירה. לכן התגובה הנכונה לכעס היא לנשוך את השפתיים ולא להפעיל את הפה.