כולנו יודעים שהכעס מסוכן, כולנו מכירים את הנזקים שהוא גורם, ובכל זאת — כשהוא מתפרץ, אנו מאבדים כל שליטה. למה כל החכמה שלנו לא עוזרת ברגע האמת? זאת שאלה מעשיית שכל אחד מאתנו מתמודד איתה יום יום.
איך שולטים אפוא בכעס מתפרץ? אנו נטען כי הטיפול מחייב שני שלבים: אקמול ואנטיביוטיקה. אקמול לרגע הכעס עצמו ואנטיביוטיקה להתמודדות ארוכת טווח עם החשיבה הכעסנית. בעיצומה של התפרצות, לא יועילו התפיסות החסידיות העמוקות, כי הכעס חזק מהן ומוכרחים תרופה משככת כעס מהירה. במקביל, לאחר שנרגעים חייבים טיפול מונע, שיעצור מראש את התפרצות הזעם.
*
התשובה הפשוטה ביותר לניהול כעסים, כתובה במפורש בתורה עצמה. "ועתה בני שמע בקלי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה: וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך… ושכח את אשר עשית לו". הרבי מבאר: "החשש דנקמה נמשך זמן לא ארוך, וכמובן מסיפור יעקב ועשו… מכל מקום אמרה רבקה ליעקב 'ברח לך אל לבן… וישבת עמו ימים אחדים (וברש"י: מועטים) עד אשר תשוב חמת אחיך'".
כעס הוא אירוע זמני ומתכלה, הוא כמו אש גדולה שבוערת לגובה ומבהילה את הסובבים, אבל דועכת מאליה כל עוד לא זורקים חומרי בעירה. הפתרון הפשוט לכעס הוא להסיח דעת ולא לדבר. לספור עד אלף ולהתרחק מהדבר המרגיז.
מספרים על האדמו"ר הצמח צדק, שהיה מחזיק בביתו מעיל שנקרא 'מעיל הכעס'. אותו מעיל היה מונח בארון בקומה העליונה, וכל פעם שהיה מרגיש כעס עולה בו, היה עוצר את עצמו עד שיביאו לו את מעיל הכעס מהארון. בינתיים היה חולף זמן והוא היה נרגע…
זאת דוגמה מושלמת לעקרון הזמן. עסקנו בעבר בכוח הדיבור להלהיב את הרגשות, ככתוב "ונפשו יצאה בדברו". לכן התגובה הנכונה לכעס היא לנשוך את השפתיים ולא להפעיל את הפה.
הרבי כותב באגרות קודש: "אודות מידת הכעס והגאוה, דרך התיקון הוא צעד אחר צעד, וההתחלה היא, שלא להביע הכעס או הגאוה בדיבור, שעי"ז מתמעטת ההתפשטות במדה וכנראה במוחש".
יש להוסיף את המובא לעיל מספר חסידים, שלא לדבר לילה אחד. ולדברנו, אין זה רק צעד נכון למנוע את הנזקים של התפרצות הכעס, אלא גם תרופה לכעס עצמו, שמשככו ומרגיעו.
*
עוד עצה נפלאה מאגרות הרבי: לבקש סליחה אחרי התפרצות כעס, והידיעה העקרונית כי אם אני משתולל בעת הכעס — איאלץ אחר כך לבקש סליחה, תשמור מראש בתוך פרופורציות.
"כיון שבקשת מחילה קשה היא על האדם ובכל זאת תתגבר ותבקש מחילה, הנה בכל פעם שתעמוד להתרגז, יעלה בזכרונה שאחרי כן תהיה צריכה לפעול בעצמה ביטול לבקש מחילה וגם זה יעזור לה להחליש מדת ההתרגזות".
אכן יש להאיר כי מצאנו את משה עצמו עושה דבר דומה. מובא במדרש על הפסוק "וישמע משה וייטב בעיניו" כי משה "הוציא כרוז לכל המחנה: אני טעיתי בהלכה ואהרן אחי בא ולימד אותי". היינו שכאילו ביקש סליחה מאהרן והוי תיקון למפרע של חטא הכעס.
*
השאלה הקשה ביותר נוגעת לחינוך: הרי יש רגעים בהם חייבים לשדר כעס, כדי להגן על הטריטוריה שלנו ולגרום לאחרים לקחת אותנו ברצינות? הרמב"ם פוסק הלכה מעניינת: "הרב שלימד ולא הבינו התלמידים… אם ניכר לרב שהם מתרשלין בדברי תורה ומתרפין עליהן ולפיכך לא הבינו – חייב לרגוז עליהן ולהכלימן בדברים כדי לחדדם".
הפסיקה הזו מעניינת עוד יותר, לאור הלכה דומה ברמב"ם: "אם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו… כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו".
נשים לב: בעוד שלגבי אבא, כתב שרק צריך להראות עצמו כאילו כועס ולא לכעוס באמת, הנה לגבי מורה, לא הביא הגבלה כזו ומשמע שחייב לכעוס ממש. אכן מסביר הרבי: "בהלכות דעות מדבר אודות בניו או ציבור ומספיק רק שיראה כאילו כועס. אבל בהלכות תלמוד תורה מדבר אודות תלמידים שאי אפשר להטעותם וחייב לכעוס".
*
עד כאן דיברנו על שתי עצות לשיכוך כעס לאחר שהתפרץ. החטא של משה לא היה בעצם הכעס, אלא בכך שלימד הלכה בעת שכעס. לעתים צריך לכעוס, אבל הכעס חייב להיות זמן של שביתת נשק. כשאנו כועסים — אנו חייבים לפרוש הצידה ולעצור את החיים. לא להגיב, לא להתמודד ולא לפתור בעיות.
מובא בספר 'אזנים לתורה': "טוב לכועס להמתין עד שתעבור כעסו ואז ידבר את דבריו".
זהו הלקח המעשי: התרופה המיידית לכעס היא זמן ושתיקה. ההמתנה והתרחקות מהמצב המרגיז. רק לאחר שהרגש חולף, ניתן לחזור ולטפל בבעיה בצורה הולמת ובשיקול דעת צלול.
