ל"ג בעומר הוא המועד ה'צעיר' ביותר בלוח השנה היהודי. בעוד שחגי ישראל העיקריים ניתנו לנו במתן תורה לפני יותר מ-3,000 שנה, ואחריהם נוספו פורים וחנוכה בתקופת בית שני, הרי ל"ג בעומר הוא המועד היחיד שהתקבל בכלל ישראל לאחר חורבן בית המקדש. מהם שורשיו ההיסטוריים? כיצד התפתח מועד זה לאורך הדורות? וכיצד התגבשו המנהגים הקשורים בו?

*

האזכור הראשון של ל"ג בעומר כיום מיוחד מופיע בספרו של רבי מנחם המאירי, מראשוני מפרשי התלמוד, שחי בפרובנס שבדרום צרפת לפני כ-700 שנה: "וקבלה ביד הגאונים ז"ל, שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה, ומתוך כך נוהגים שלא להתענות בו".

המאירי מתייחס לאירוע מצער שמתואר בתלמוד. הגמרא ביבמות (סב,ב) מספרת כי רבי עקיבא, שהיה מגדולי התנאים לאחר החורבן, עמד בראש ישיבה גדולה ולימד 24,000 תלמידים. לפתע פרצה מגפה איומה והם מתו כולם "בפרק אחד", בתקופה שבין פסח לעצרת (שבועות). הגמרא קובעת כי סיבת המגפה הייתה "שלא נהגו כבוד זה בזה", וכי המחלה הייתה "אסכרה" (דיפתריה), מחלה מדבקת קשה הפוגעת בגרון.

על פי המסורת שמביא המאירי, המגפה הנוראה פסקה דווקא ביום ל"ג בעומר. מסורת זו התקבלה ככל הנראה מתקופת הגאונים בבבל, והיא מהווה את הסיבה הראשונית לציון יום זה כיום שמחה.

*

מנהגי ל"ג בעומר התפתחו בהדרגה לאורך הדורות. הרמ"א (רבי משה איסרליש), בהגהותיו לשולחן ערוך, מביא את המנהג כפי שהתקבל בקהילות אשכנז: "ובמדינות אלו… מסתפרים ביום ל"ג ומרבים בו קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון".

מדבריו אנו למדים על שלושה מנהגים עיקריים:

1. הסתפרות – מותר להסתפר ביום זה, בניגוד לשאר ימי הספירה שבהם נוהגים מנהגי אבלות.

2. הרבות בשמחה – חוגגים ביום זה.

3. אי אמירת תחנון – כמקובל בימים טובים.

הגר"א (רבי אליהו מווילנא) מציין בהקשר זה, כי המנהג לערוך שמחה ביום שבו "פסקו למות" מעוגן בדברי הגמרא אודות ט"ו באב, שאחד הטעמים לשמחה בו הוא "שבו פסקו למות מתי מדבר".

*

ברור כי ל"ג בעומר קשור באופן מיוחד לרבי שמעון בר יוחאי. העדות הראשונה הכתובה לכך מופיעה במכתבו של רבי עובדיה מברטנורא, שהיה רבה של ירושלים לפני כ-550 שנה (שנת 1489): "בי"ח אייר, יום מיתתו, באים מכל הסביבות ומדליקים אבוקות גדולות… שהרבה עקרות נפקדו וחולים נתרפאו בנדר ונדבה שהתנדבו למקום".

עדות חשובה נוספת מגיעה מרבי חיים ויטאל, תלמידו הגדול של האר"י הקדוש: "אני ראיתי למורי ז"ל [האר"י] שהלך לשם פעם אחת ביום ל"ג בעומר, הוא וכל אנשי ביתו, וישב שם שלשה ימים ראשונים של השבוע ההוא, וזו היתה הפעם הראשונה [לאחר] שבא ממצרים…".

רבי חיים ויטאל ממשיך ומספר על מאורע מופלא שאירע לתלמיד אחר של האר"י, הרב אברהם הלוי, שנהג לומר את תפילת "נחם" (הנאמרת בתשעה באב) בכל יום, וכשאמרה בל"ג בעומר במירון, התגלה אליו רשב"י ואמר: "למה אמר נחם ביום שמחתנו?".

סיפור זה מדגיש שני עניינים חשובים:

1. ל"ג בעומר נחשב כ"יום שמחתנו" של רשב"י עצמו.

2. הקפדה על אמירת תפילת אבל ביום זה יכולה לעורר הקפדה של רשב"י.

*

לכאורה יש כאן פרדוקס: מדוע יום פטירתו של רשב"י הפך ליום של שמחה? הרי בדרך כלל ימי פטירת צדיקים הם ימי התבוננות וכובד ראש, ולא ימי חגיגה. המקרה הבולט ביותר הוא ז' באדר, יום פטירתו של משה רבינו, שהוא יום תענית צדיקים ולא יום שמחה.

התשובה לכך מורכבת ממספר היבטים:

1. כפי שמציין הרבי מליובאוויטש, יום ההילולא של רשב"י הוא שונה משום שרשב"י עצמו ביקש וציווה לחגוג את יום ההילולא שלו. כפי שראינו, רשב"י התבטא בעצמו שזהו "יום שמחתנו".

2. על פי המתואר בזוהר (פרשת האזינו), בעת הסתלקות רשב"י, הוא הגיע לתכלית ההתאחדות והקדושה שאדם יכול להגיע אליה. הרמ"ק (רבי משה קורדובירו) מתאר זאת בשם "הילולא", שפירושו שמחת 'נישואין' והתאחדות עם השכינה.

3. בעת הסתלקותו, גילה רשב"י סודות עליונים שלא גילה מעולם. כפי שמתואר בזוהר, הקיפה אש את הבית והפרידה בין רשב"י לתלמידים, ואור גדול האיר כשמסר את נשמתו.

4. יש המציינים (כמובא בשו"ת שם אריה) כי השמחה בקבר רשב"י ביום פטירתו מזכירה את נס המערה המופלא, שבעקבותיו זכה רשב"י למות מיתה טבעית בידי שמים בל"ג בעומר ולא על ידי הרומאים שרדפו אותו.

*

למרות קולות ביקורתיים כפי שהביע החתם סופר, המציאות היא שמסורת ל"ג בעומר התקבלה בכל תפוצות ישראל. הרבי מליובאוויטש מסכם זאת: "כמה טעמים בשמחת ל"ג בעומר וחגיגתו, ואנו אין לנו אלא האמור בכתבי האריז"ל ומובא בדא"ח [דברי אלקים חיים, כינוי לתורת החסידות], שהוא יום הסתלקותו של רשב"י".

מעניין גם לציין את הרמז שהרבי מביא לכך שנוהגים לומר "ל"ג בעומר" (עם ב') ולא "לעומר" (כפי שאומרים בספירה): "ל"ג בעמר" [בלי וא"ו] בגימטריה "משה" [345]. זה רומז לקשר העמוק בין רשב"י למשה רבנו, כפי שמובא בספרי קבלה שרשב"י היה ניצוץ של נשמת משה.

עוד עובדה מעניינת: ל"ג בעומר חל תמיד באותו יום בשבוע שבו חל ז' באדר, יום פטירתו של משה רבנו – רמז נוסף לקשר העמוק ביניהם.

*

עם השנים התפתחו מנהגים רבים סביב ל"ג בעומר, ביניהם:

1. הדלקת מדורות – זכר לאור הגדול שהאיר בעת הסתלקות רשב"י.

2. עלייה לקבר רשב"י במירון – מנהג שהתחיל עוד בתקופת האר"י.

3. חלאקה – תספורת ראשונה לילדים בני שלוש, מנהג שהתחיל בקהילות ספרד.

4. קשת וחץ – זכר לכך שבימי רשב"י לא נראתה הקשת בענן, סימן לזכותו הגדולה.

5. שירים וריקודים לכבוד רשב"י.

6. לימוד מיוחד בתורתו של רשב"י ובזוהר הקדוש.

סיכום

מקורותיו של ל"ג בעומר מורכבים משני רבדים עיקריים:

1. סיום האבלות על תלמידי רבי עקיבא.

2. יום שמחתו והילולתו של רשב"י.

שני אלו יחד יצרו מועד ייחודי בלוח השנה היהודי, יום שהתקבל בכל תפוצות ישראל למרות היותו חדש יחסית.

משמעות היום עמוקה במיוחד לאור תפקידו של רשב"י בגילוי פנימיות התורה. כפי שמובא בזוהר, משה רבינו אמר לרשב"י: "בחיבור שלך, שהוא ספר הזוהר, ייצאו מהגלות ברחמים". מכאן שהשמחה בל"ג בעומר אינה רק זיכרון היסטורי, אלא גם ביטוי לאמונה בכוחה של פנימיות התורה להביא גאולה לעם ישראל.