מדוע דווקא פנחס זכה להיות אליהו הנביא החי לעד? מה עשה טוב ממשה ואהרן, עד שזכה לחיות לעולם וללמד דעת? במיוחד שהיה איש קנאה וגבורות ולא חסד כמשה ואהרן?
התשובה טמונה בכך שפנחס הוא תמצית היהודי. הוא מוסר הנפש הראשון שהפגין בצורה מעוררת השראה את העובדה שאי אפשר להפריד בין משולש הנצח – ישראל, אורייתא וקוב"ה. ולכן באותו רגע נולדה הגאולה. באותה מידה, פנחס זכה למסור נפשו על דבר הלכה ולכן יזכה להיות מיישב ההלכה.
משה עשה דברים גדולים, אבל זה היה תפקידו ושליחותו. פנחס, לעומת זאת, עמד לאבד הכול בהתפרצות על זמרי. כי איש לא היה אמור להאמין לו שהוא מתכוון באמת. הכול עבד נגדו.
ההלכה קובעת: "הבועל ארמית קנאים פוגעים בו", אבל להלכה הזו יש כוכבית: הפגיעה מותרת רק מתוך קנאה צרופה לכבוד שמים, ואילו מי שיש לו נגיעה קלה הוא רוצח. אולם פנחס לא נתפס כמו האיש שאכפת לו יותר מכולם.
ראשית, משה בעצמו עומד במרכז המחנה ומי ביקש ממנו להתערב? שנית, הוא עצמו הכבשה השחורה של המשפחה, בהיותו היחיד שאינו כהן. שלישית, הרי בעברו עמד כתם נחיתות בוהק: הוא בא ממשפחה של עובדי עבודה זרה שהייתה בהם גם אכזריות. אמו הייתה בתו של יתרו, שהיה כוהן לכל עבודה זרה בעולם. ולא סתם כהן אלא "מפטם עגלים לעבודה זרה", שהיא אכזריות נוראה. להאכילם ולהשקותם ואחר כך לשוחטם כשהם גדולים ונאים.
ולכן איש לא יאמין שהנכד של הגוי האכזר, קנאי לכבוד שמים יותר ממשה רבנו! אדרבה, אנשים יטענו שהוא רוצה להשכיח את עברו המפוקפק ולכן נוהג באולטרה קיצוניות, יותר מכולם.
היו לו אפוא את כל הסיבות להירתע ולעמוד בצד כמו כולם. אבל פנחס רטט בקנאה. הוא התייסר לראות את חילולה של ההלכה. הוא ידע שזמרי כורת בגסות את הענף שהם יושבים עליו ולא יהיה אפשר להמשיך כרגיל. לכן קפץ ומסר נפשו מתוך הרגשה ברורה שלא יתכן אחרת.
וברגע הזה נולדה גאולת ישראל: באותו הרגע הוכח שאי אפשר להפריד בין המשולש הטמיר של ישראל, אורייתא וקוב"ה ונשתלו זרעי השלום בגאולה העתידה. ה' אמר: מי שהוכיח את נצחיות ישראל – הוא יזכה לבשר הגאולה בעצמו. ומי שמסר נפשו על דבר הלכה – יהיה מקים ההלכה.
רבי נתן שפירא הראשון כותב נקודה נפלאה: "אליהו התשבי יפרש קושיות לעתיד, ואז יעשה שלום בין החכמים. וזה שנאמר 'הנני נותן לו בריתי' – שהיא התורה – ויעשה שלום בין החכמים. וזה זכה אליהו בשביל שאמר למשה, לא לימדתני רבינו הבועל ארמית קנאים פוגעים בו?! ומאחר שהיה מזכיר ההלכה לרבו, לכן יזכה לעתיד להיות לפה למשה ולפרש כל התורה."
כאן נחשף סוד נפלא: פנחס לא רק פעל על פי ההלכה, הוא גם לימד אותה למשה! כשראה את זמרי חוטא בפרהסיה, הוא פנה למשה ואמר: "רבי, לא לימדת אותנו שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו?" ומשה נזכר בהלכה ואישר לו לפעול.
זה מסביר מדוע דווקא הוא זכה להיות מיישב ההלכות לעתיד לבוא: כי הוא לא רק ביצע הלכה, הוא גם העמיד תלמיד חכם – את משה עצמו – על ההלכה הנכונה. מי שהיה רב למשה רבנו ברגע קריטי, ראוי להיות מורה הלכה לכל הדורות.
אבל העיקר הוא במה שמייחד את פנחס מכל שאר הגיבורים: הוא פעל מתוך מסירות נפש צרופה, בלי שום חישוב אישי. הוא ידע שכולם יתנגדו לו, שיחשדו במניעיו, שעלול לשלם בחייו. אבל לא היה לו ברירה. הוא פשוט לא יכול היה לעמוד מנגד ולראות איך הקדושה מתחללת.
זהו הכוח של היהודי האמיתי: כשמגיע הרגע של אמת, כל השיקולים נופלים ונשאר רק הביטחון שלא יתכן אחרת. פנחס לא הקשיב לקול ההיגיון שאמר לו להישאר בצד. הוא הקשיב לקול הנשמה שצעק שזה הרגע לפעול.
בדורנו, בימי חג הגאולה י"ב-י"ג תמוז, אנו זוכרים סיפורי גבורה דומים. הרבי הקודם ואחרון החסידים הפשוטים הראו דוגמה מהדהדת של ממשיכי דרכו של פנחס. לא הייתה בעיניהם שום אפשרות אחרת מלבד לדבוק באמת, בלי שום היגיון והסתברות לנצח את המערכה.
הם לא שאלו מה יגידו הסובבים, לא חישבו את הסיכויים, לא הסתכלו על המחיר. הם פשוט ידעו שיש דברים שלא עושים קומפרומיס עליהם, ואם הגיע הרגע – צריך לעמוד.
זה מה שהפך את פנחס לאליהו: לא הגדולה שלו, לא החכמה שלו, אלא הפשטות שלו. היכולת שלו לוותר על הכול כשמדובר בעיקר. הנכונות שלו להיות לבד נגד כולם, כשהוא יודע שהוא צודק.
וזה בדיוק מה שצריך לגאולה: לא אנשים מושלמים, אלא אנשים אמיתיים. לא צדיקים שמעולם לא חטאו, אלא אנשים שמוכנים להלחם על מה שהם מאמינים בו.
פנחס מלמד אותנו שכל יהודי יכול להיות אליהו. צריך רק להקשיב לקול הנשמה ולפעול לפיו, בלי פחד ובלי חישובים.
זה הסוד של הגאולה: לא לחכות שמישהו אחר יביא אותה, אלא להביא אותה בעצמנו. להיות קצת פנחס, כדי שהעולם יהיה מוכן לאליהו.
