דביר עמנואלוף, בן עשרים ושתיים, היה החלל הראשון במבצע "עופרת יצוקה". דביר היה יתום מאב ולכן היה פטור על פי החוק משירות קרבי, אך הוא התעקש ללכת עד הסוף בחטיבת "גולני". רגע לפני שנכנסה החטיבה לרצועת עזה הוא עוד הספיק לשלוח מסרון לאמו, דליה: "לאימא שהכי יקרה לי בעולם, אני שומר על עצמי, תשמרו על עצמכם. מחזירים את הכבוד לעם ישראל". זמן קצר אחר כך, דביר נהרג בקרבות הכניסה לעזה.
דליה התקשתה לקום מהאבל. דביר היה מרכז חייה, לצד שתי אחיותיו, וכעת מה נשאר לה? חלפו מספר חודשים והגיע ו' באב, יום ההולדת העברי של דביר. דליה עלתה עם כמה חברים לקברו בהר הרצל ואחר כך שבה לבדה לביתה הריק. לבדה – עם כל המשמעויות הכרוכות בכך. בעלה נפטר ודביר נהרג. הריקנות העיקה מכל פינה. היא הרגישה מיותרת בעולם הזה.
בלב נשבר היא פנתה לקב"ה וביקשה סימן שהיא לא נותרה לבדה, שיש טעם בחייה, שהקורבן הנורא שהיא הקריבה לא היה לשווא. תפילתה נשאה אופי אישי, אינטימי, אך שיקפה צורך אנושי עמוק בהרבה – הצורך למצוא משמעות בקורבן, הצורך שהאובדן הכבד יישא עמו איזשהו נחמה או מטרה שתעניק כוח להמשיך הלאה.
חלפו שבועיים מאותו יום והיא יצאה עם הבת שלה לסיבוב ב"יריד חוצות היוצר" בירושלים. התקיימה שם הופעה של מאיר בנאי והם התיישבו על הטריבונות. פתאום חשה יד נוגעת קלות בכתפה. היא הסתובבה וראתה ילד בן שנתיים עם שער זהוב נוגע בה בעדינות. "איך קוראים לך"? שאלה. "אשל", ענה הילד. "אולי תרצה להיות חבר שלי", הציעה דליה. "כן", ענה אשל בחום וירד שורה בטריבונה להתיישב על ידה.
אחרי כמה דקות קרא לו אביו: "אשל, בוא תעלה לידי וליד דביר". היא שמעה את השם "דביר" והביטה לשם באופן אינסטינקטיבי. עמדה שם עגלת תינוק ובתוכה שכב פעוט בן חצי שנה. היא הרגישה סקרנות בלתי מובנת ושאלה את האב למה קראו לו דביר? הוא ענה: "על שם דביר עמנואלוף, החלל הראשון במבצע עופרת יצוקה. הסיפור האישי שלו, האומץ וההקרבה אותם הפגין למען עם ישראל, שבו את ליבנו והחלטנו שאנו רוצים להנציח אותו בתוך ביתנו ולקוות שהערכים שלו יהוו נר להאיר במשפחתנו".
דליה הרגישה שרגליה רועדות. היא הזדהתה כאמו של דביר, והוא סיפר שהם רצו להזמין אותה לברית אך לא מצאו את מספר הטלפון שלה. ברגע זה, מצאה דליה תשובה לתפילתה. באופן בלתי צפוי, פגשה משפחה שבחרה להנציח את זכרו של בנה בדרך החיים – בנתינת שמו לתינוק שזה עתה הגיע לעולם, ובהנחלת ערכיו לדור העתיד.
הסיפור המרגש הזה ממחיש את אחת האמיתות העמוקות ביותר של הקיום היהודי – "בדמייך חיי". יהודים חיים מדם. אנו זוכים לחנך ילדים דור אחר דור, בזכות אותם אלו שהיו מוכנים לשפוך את דמם למען העם שלנו. דביר עמנואלוף, שוויתר על הפטור משירות קרבי, שידע את הסיכון אך בחר לעמוד בחזית, יצר בכך מיתוס של מסירות נפש המחייב את כולנו לסטנדרטים אחרים של הקרבה וערכים.
אם ישנה נחמה כלשהי עבור משפחות שכולות, היא הידיעה שהקרבן הנורא שהקריבו לא היה לשווא. האדמה הקדושה עליה אנו דורכים שייכת להם וליקיריהם. אנחנו חיים בזכות אלו שהיו מוכנים למות. וזכרונם, כפי שמראה סיפורו של דביר הקטן הנושא את שמו של גיבור, ממשיך ללוות אותנו ומעניק לנו השראה וכוח.
