כאשר מגיעים לנחם אבלים, מנהג ישראל עתיק יומין לומר: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים". משפט זה, שעבר מדור לדור, נושא בחובו שאלה מהותית: מדוע אנו מזכירים לאבלים את האבל על ירושלים? מה הקשר בין האבל הפרטי, האישי, שלהם, ובין האבל הלאומי, הכללי, על חורבן ירושלים ובית המקדש? האם אין זה מוסיף כאב על כאב להזכיר לאדם האבל את הצרות הלאומיות בשעה שהוא שקוע באבלו האישי?
הרבי מליובאוויטש, הציע לשאלה זו שני פתרונות עמוקים המאירים את המשמעות הפנימית של הביטוי.
ראשית, הרבי מסביר כי כשם שירושלים לא נשכחה מליבנו לעולם והאבל עליה משותף לכל יהודי ויהודייה, כך היקירים שלכם אינם נשכחים מליבנו והכאב שלכם משותף לכולנו. המילים "בתוך שאר אבלי ציון וירושלים" באות להזכיר למשפחה האבלה שהם אינם לבד בכאבם. כשם שאבל ירושלים הוא אבל לאומי, המשותף לכל בית ישראל, כך גם האבל הפרטי שלהם אינו רק שלהם. הם חלק מקהילה, מעם, שחש את כאבם ומשתתף בצערם.
אך הפתרון השני, לדברי הרבי, חשוב אף יותר, והוא נוגע בתקווה לעתיד: כשם שאנו מאמינים כי חורבן בית המקדש הוא זמני בלבד, ועוד נזכה לראות בבניינו, כך אנו מבקשים כי הפרידה מיקיריכם תהיה זמנית וקצרה ונזכה לגאולה שלמה ולתחיית המתים בקרוב ממש. יש כאן אמירה של תקווה ונחמה – האבל אינו נצחי, הוא מצב זמני.
הדברים הללו יכולים להתחבר לסיפורו של התנא רבי חנינא בן תרדיון, שנמנה על "עשרת הרוגי מלכות", קבוצת ראשי העם שנהרגו באכזריות בידי הרומאים שכבשו את ירושלים. מותו של רבי חנינא התבצע בצורה אכזרית במיוחד כאשר הקלגסים הרומאים כרכו יריעות של ספר תורה סביב גופו והציתו אותן באש.
הגמרא מספרת כי תלמידיו המבועתים שאלו אותו: "מה הוא רואה?", והוא ענה: "גווילים נשרפים ואותיות פורחות". השאלה לא הייתה טכנית, אלא עמוקה – איזו תקווה נשארה? האם ישנה הצדקה לקרבן הנורא שאתה מקריב? ובתשובתו, "פורחות" מלשון פרחים צומחים ומלבלבים, ביטא רבי חנינא את ההבנה העמוקה שלו שיהודים צומחים מדם, ושההקרבה הנוראה שלו תהווה מקור של צמיחה והשראה לכל הדורות.
והוא צדק. היכן הם הרומאים והיכן אנחנו? אחרי כמעט אלפיים שנה, צאצאיו של רבי חנינא בן תרדיון לומדים את תורתו באותה ירושלים, ואילו שמם של הרומאים אבד. זוהי גם הנחמה שאנו מציעים לאבלים – המוות הוא לא סוף הסיפור, לא ברמה האישית ולא ברמה הלאומית. הזיכרון, המורשת, הערכים – כל אלה ממשיכים לחיות ולפרוח, בדיוק כמו האותיות שראה רבי חנינא פורחות מתוך האש.
לכן, כשאנו אומרים "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים", אנו משלבים את האבל הפרטי בתוך הנרטיב הגדול של האבל הלאומי, לא כדי להכביד, אלא כדי להעניק משמעות ותקווה. אנו מזכירים לאבלים שכאבם הוא חלק ממשהו גדול יותר, וכשם שהאומה כולה תתנחם בגאולה העתידה, כך גם הם יזכו לנחמה אישית.
