בטקס ברית המילה, המצווה הראשונה אותה מקיים ילד יהודי, מברך אחד הנוכחים את ברכת הברית, "אשר קידש ידיד מבטן". רגע מרגש במיוחד מתרחש כאשר קורא הברכה מצטט בנעימה את פסוקו של הנביא יחזקאל: "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך בדמייך חיי ואומר לך בדמייך חיי". במעמד זה, רבים נוהגים לתת לתינוק הרך לטעום מהיין המבורך, כסמל לראשית חייו וכניסתו לברית עם עולם.
אך עלינו לשאול את עצמנו, מה באמת פירוש המילים המסתוריות "בדמייך חיי"? כיצד אפשר לחיות מדם? הרי דם שנשפך מסמל לכאורה את קץ החיים. כיצד הופך הדם למקור של חיים חדשים?
התשובה העמוקה לשאלה זו טמונה בהבנת מהות הקיום היהודי לאורך הדורות. אנו, כיהודים, חיים מדם. עם ישראל זוכה לחנך דור אחר דור של בנים ובנות, בזכות אותם אנשים יקרים שהיו מוכנים לשפוך את דמם למען עמנו. מעולם לא היה קל להיות יהודי – בכל מקום שבו חיינו, חיינו לא היו סוגים בשושנים. תמיד נדרשנו לעקשנות ולכוחות נפש אדירים כדי להתמיד ולשמור על קיומנו כעם וכתרבות. את ההשראה לעמידה איתנה זו אנו שואבים מאותם אנשים שנתנו הכול ומסרו את נפשם למען עם ישראל. מיתוס "מסירות הנפש" שהם יצרו מחייב את כולנו לסטנדרטים גבוהים של הקרבה וערכים.
אברהם אבינו, אבי האומה, עקד את בנו על גבי המזבח בהר המוריה ויצר בכך פסגות של אמונה ומסירות נפש עמן חיים יהודים כבר ארבעת אלפים שנה. מעשהו מלמד אותנו על מחויבות עמוקה לאמונה, גם במחיר אישי כבד. כך גם בדורות האחרונים – הורים רבים הקריבו קורבן אישי כבד, ובכך מעוררים את כולנו למחויבות עמוקה למען הארץ הזו והעם הזה.
אחד מענקי הרוח של עם ישראל היה התנא רבי חנינא בן תרדיון. הוא נמנה על "עשרת הרוגי מלכות", קבוצת ראשי העם שנהרגו באכזריות בידי הרומאים שכבשו את ירושלים לפני כאלף ותשע מאות שנה. מותו של רבי חנינא התבצע בצורה אכזרית במיוחד. הקלגסים הרומאים תפסו אותו כשהוא יושב עם ספר תורה פתוח ולומד תורה עם תלמידיו. הם החליטו להרוג את שניהם יחדיו – אותו ואת ספר התורה. הם כרכו את יריעות הקלף סביב גופו והציתו את היריעות באש.
הגמרא מספרת כי תלמידיו המבועתים שאלו אותו ברגעיו האחרונים: "מה הוא רואה?" שאלה זו לא הייתה טכנית, אלא עמוקה – מה אתה אומר לעצמך ברגע כזה? איזו תקווה נשארה? האם ישנה הצדקה לקרבן הנורא שהנך מקריב? השיב להם רבי חנינא: "גווילים נשרפים ואותיות פורחות". "פורחות", מלשון פרחים צומחים ומלבלבים. רבי חנינא ידע שיהודים צומחים מדם וההקרבה הנוראה שלו תהווה מקור של צמיחה והשראה לכל הדורות הבאים.
והוא צדק. איפה הם הרומאים ואיפה אנחנו היום? אלף ותשע מאות שנה אחרי, וצאצאיו של רבי חנינא בן תרדיון לומדים את תורתו באותה העיר ירושלים, ואילו הם – טיטוס, אספסיינוס ואדריינוס – היכן הם? מה נותר מהם? היכן המורשת שלהם?
ליהודים יש מחלות רבות, אך שכחה אינה אחת מהן. אנו זוכרים בגאווה את אלו שנתנו עצמם עבורנו, הם מורי הדרך שלנו לחיים של משמעות וערך. זוהי משמעות המילים "בדמייך חיי" – אנו חיים בזכות אלו שהיו מוכנים למות. דמם הפך לחיים עבורנו, והקרבן שלהם הפך למקור של עוצמה וחיוניות לאומית.
