"פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה". זהו הציווי הראשון שקיבל האדם בבריאה. לא ציווי על תפילה, לא על לימוד תורה, לא על מצוות בין אדם למקום. הציווי הראשון והבסיסי ביותר הוא לקחת אחריות על העולם. למלא אותו, לכבוש אותו, לפתח אותו.
אבל מה זה אומר בעצם? האם זה רק עניין של ילודה? של ריבוי טבעי? הרבי מליובאוויטש חושף כאן עומק מדהים. "לשבת יצרה" – העולם לא נברא כדי להיות שומם, אלא כדי להיות מיושב. והיישוב הזה הוא לא רק פיזי, אלא גם רוחני, מוסרי, חברתי.
המטרה במצוות בני נח היא 'לשבת יצרה', ישוב העולם. שהעולם יעמוד על מתכונתו הנכונה. לא מדובר רק על שבע המצוות הספציפיות, אלא על עיקרון-על שעומד מאחוריהן: האחריות לקיום העולם ושגשוגו.
זה מסביר תעלומה גדולה בספר בראשית. אנו רואים בכמה מקומות שאנשים נענשים על כך שלא כיבדו הורים. יעקב נענש במכירת יוסף על כך שלא כיבד הוריו 22 שנה כשהיה בחרן. יעקב נוזף בשמעון ולוי על שלא נטלו ממנו עצה בהענשת שכם.
אפילו אצל האומות היה מקובל לכבד הורים. רש"י מספר שהייתה בושה לאברהם שעזב את תרח אביו הזקן ועלה לארץ ישראל. לכן התורה מקדימה ומספרת "וימת תרח בחרן", למרות שחי בבריאות טובה עוד 70 שנה אחר כך, כדי שלא יאמרו הבריות "אברהם הניח אביו זקן והלך לו".
והתמיהה פשוטה: הרי מצוות כיבוד הורים נאמרה לראשונה אחרי יציאת מצרים, בחנותם במרה! "שם שם לו חק ומשפט ושם ניסהו" ורש"י מפרש: "שבת וכיבוד הורים". מנין היה לבני האדם קודם יציאת מצרים לדעת מכיבוד הורים?
התשובה מאירה עיניים: יסוד מצוות בני נח הוא "יישוב העולם". וקיום העולם תלוי בכך שהורים מגדלים ילדים ואחר כך הצעירים משיבים למבוגרים באותו מטבע ומאריכים ימיהם. זאת לא דרישה מחודשת, אלא צעד מינימלי לקיום הדורות.
כיבוד הורים הוא לא רק מצווה דתית. הוא חלק מהאחריות הבסיסית לקיום העולם. כשאדם מזניח את הוריו הזקנים, הוא לא רק עובר על מצווה – הוא פוגע ביסודות החברה האנושית.
ומכאן לסדום. אנשי סדום חטאו בכך שלא החזיקו יד עני ואביון. לכאורה, הם לא עברו על שום מצווה משבע מצוות בני נח. אין מצוות צדקה לבני נח! אבל הרבי מסביר: כאשר נהגו באופן קיצוני כזה, שלא אפשרו לזולת לתת צדקה וגרוע מכך – הענישו באכזריות מי שנתן צדקה – הנהגה כזו היא היפך ישובו של עולם.
כי אין מושג כזה אינדיבידואליות מוחלטת. אין אדם שיכול לומר 'תן לי לחיות בשקט, כי אני לא לוקח כלום ולא מחזיר כלום'. שהרי זה שקר, כולנו חיים על כדור אחד, מקבלים ממנו ומחזירים לו.
כל עשיר עשה את הונו מהחיים ומאנשים אחרים. הוא נהנה ממשאבי עולם ומהרבה אנשים אנונימיים בדרך שסייעו לו להגיע לאן שהגיע. הם ארזו, מיינו, סחבו, הובילו עד שהסחורה נמכרה. גם אלו שקנו את הסחורה וייצרו את הרווח היו אנשים רבים סביבו.
ומנגד, אם לא יעשה דבר כדי למנוע את העוני, הסבל מחלחל ומשפיע על העשיר עצמו. העוני גורם למיעוט הקנייה, לרמת השכלה נמוכה, הוא מביא למרמור ובסופו של דבר פוגע בעשירים עצמם.
הקב"ה הפגין את העובדה הזו באמצעות אברהם. הוא פנה לאברהם שיגן על סדום, ובכך הראה שהסדומאים זקוקים לעזרתם של אנשים אחרים. הם לא יכולים לשרוד על הכדור הזה לבד, אלא תלויים ברצונם הטוב של האחרים להושיע אותם – ולכן מידת הצדק היא להחזיר באותו מטבע.
*
יש כאן נקודה כבירה נוספת. הירושלמי אומר שנתינת מחצית השקל היא תיקון על חטא מכירת יוסף. האחים מכרו את יוסף בחמישה שקלי כסף וכך נותרה מחצית השקל בידי כל אחד. מה הקשר הרעיוני?
מכירת יוסף התבססה על ההנחה שאנחנו לא צריכים אותו. נתפטר ממנו ונראה מה יהיו חלומותיו. ואולם חלפו השנים והם גילו שהחלומות רודפים אחריהם וחייהם תלויים בחיי יוסף. החסד שלו יקבע אם יקבלו אוכל וישרדו ברעב.
הם למדו שכולנו רק חצאים, כולנו חלקים של מהות אחת גדולה. מחצית השקל מזכירה לנו שאנחנו לא שלמים בפני עצמנו. אנחנו זקוקים לזולת כדי להיות שלמים.
"לשבת יצרה" זו לא סיסמה ריקה. זו תפיסת עולם. העולם לא נברא כדי שכל אחד יחטוף מה שהוא יכול ויברח. הוא נברא כדי להיות מיושב, מפותח, משגשג. וזה קורה רק כשאנשים מבינים שהם חלק ממשהו גדול יותר.
החיים הם לא רק זכות, כדי לקבל מהעולם ולהנות ממנו. הם גם חובה: "לעובדה ולשומרה". לפתח את העולם, לשמור עליו ולפעול לשגשוגו וצמיחתו. ולכן אין מושג כזה של אדם "זר". כל אדם בעצם מהותו הוא חלק מההתיישבות העולמית.
המסר ברור: אנחנו לא כאן במקרה. יש לנו תפקיד, יש לנו אחריות, יש לנו שליחות. להפוך את העולם למקום טוב יותר. לדאוג לחלשים. לעזור לנזקקים. לבנות חברה צודקת ומתוקנת.
יעזור הקב"ה שנזכה להבין את גודל האחריות המוטלת עלינו, ושנשכיל למלא אותה בשמחה ובאהבה.
