בדיני צרעת, הסמכות להכריז "טמא" ולהרחיק אדם מהמחנה ניתנה דווקא לכהן, אף שכל חכם כשר לאבחן את הנגע. הרבי מסביר שבכך התורה מלמדת יסוד עמוק: כשמדובר בהחלטה חמורה כל כך – להוציא יהודי מהכלל – רק "איש החסד" רשאי לעשות זאת. הכהן, שמהותו אהבת ישראל, ירגיש את מלוא כובד ההחלטה, יחקור וידרוש לעומק לפני שיפסוק, ואם ייאלץ לטמא – ישקיע כל כוחו להחזיר את המצורע.
מכאן נלמדת הוראה לחיים: כשאדם רואה חיסרון בזולתו ונדמה לו שיש להרחיקו, עליו לבחון קודם את מידת החסד והאהבה שבלבו. מי שפוסל יהודי שלא מתוך אהבה טהורה ושיקול דעת של תורה – הוא עצמו בגדר "מוציא שם רע" והוא הנדרש לתיקון. השלילה והדה-לגיטימציה של יהודי אחר, רחוק ככל שיהיה, מחייבת שהמניע יהיה אך ורק אהבה ורצון לרפא, כדרכו של אהרן הכהן שהיה "אוהב שלום ורודף שלום".
סיכום השיעור:
- למה הכהן מטמא? – בטומאת צרעת ישנם שני דינים נפרדים: ראיית הנגע על ידי חכם מומחה, והחלת הטומאה או הטהרה שתלויה בכהן דווקא, גם אם אינו מומחה ורק "סומך על דברי החכם".
- רק כך זורקים מהמחנה – טומאת המצורע חמורה מכל הטומאות בכך ש"בדד ישב מחוץ למחנה מושבו", ודווקא בגלל חומרת ההרחקה הזו, הסמכות לטמא ניתנה אך ורק לכהן – "איש החסד" המברך את ישראל באהבה, בשל אהבתו הטבעית לכל יהודי, ירגיש את מלוא חומרת ההכרזה, יחקור וידרוש היטב לפני שיפסוק, ולאחר מכן ישקיע כל כוחו להביא לטהרת המצורע.
- לא לחרוץ את הדין – ההוראה המעשית: מי שאינו "כהן" במובן המהותי – שאינו בא מאהבה טהורה – ופוסק על יהודי "מחוץ למחנה", הריהו דובר שקר, והוא עצמו "מצורע" – מוציא שם רע. רק פסק הכהן איש החסד פועל טומאה, ולכן מי שפוסל יהודי ללא אהבה וטוהר כוונות – עליו עצמו לישב "בדד מחוץ למחנה" עד שירגיל עצמו להביט על זולתו בעין טובה.
