ההקדמה הארוכה לפרשת איסורי העריות מלמדת שהתורה מכירה בעומק את טבע האדם ואת עוצמת הניסיונות, ואיננה מדברת אל מלאכים אלא אל בני אדם מוגבלים. שלוש המילים "אני ה' אלוקיכם" מופיעות הן בפתיחה והן בסיום הפרשה, וכוללות שלושה יסודות להתמודדות: הידיעה שהמצוות הן ציוויי הבורא ולכן אין תועלת בעבירה, האזהרה שהעונש מפקיע גם את ההנאה הרגעית, וההבנה שהניסיונות נועדו להגדיל את השכר.
בסיום הפרשה חוזרים אותם יסודות בצד השלילי: העבירה מנתקת את היהודי מקשרו עם ה', מבטלת את ה"הנאה" שיש לה' ממעשיו, ועלולה להביא לכליה. הרבי מסביר שדווקא התובנה האחרונה – שהעבירה מנתקת מה' – היא הכוח העמוק ביותר, כי יהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלוקות. זוהי עובדת חיים בלתי משתנה, גם כשאינה מורגשת. המניע האמיתי לקיום המצוות אינו השכר או הרתיעה מהעונש, אלא החיבור העמוק לקדוש ברוך הוא שהמצוות מייצגות.
סיכום השיעור:
- הקדמה נחוצה – התורה פותחת את פרשת איסורי העריות בהקדמה ארוכה ויוצאת דופן, משום שמדובר בדברים ש"נפשו של אדם מתאווה להם", ולכן נדרשים דברי זירוז ואזהרות יתרות כדי לעמוד בניסיון.
- אני ה' אלוקיכם! – שלוש המילים "אני ה' אלוקיכם" בפתיחת הפרשה כוללות שלושה כלים להתמודדות: "דעו מי גוזר עליכם" (אני), "נאמן לשלם שכר" (ה'), ו"דיין להיפרע" (אלוקיכם).
- לא להתנתק – בסיום הפרשה חוזרות אותן שלוש מילים, אך בצד השלילה: "אתם נפסלים מאחריי", "מה הנאה יש לי בכם", ו"אתם מתחייבים כליה" – כ'נשק יום הדין' למצב שבו שאר הכלים אינם מועילים.
- הצד השלילי – שלושת היסודות מהפתיחה מקבלים תמונת מראה בסיום: המצוות כביטוי לקשר הופכות ל"חציבה והפרדה", השכר כביטוי לחיבור הופך ל"שלילת ההנאה", והעונש המתקן הופך ל"כליה" – ניתוק מוחלט.
- סיומת אופטימית – למרות האזהרה החמורה, התורה כותבת במפורש "אני ה' אלוקיכם" בחיוב, כי המטרה אינה ניתוק אלא חיבור – שכן "יהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלוקות".
