יש רק אדם אחד בכל ההיסטוריה של עם ישראל שאנו מתארים אותו בהפלאה: "צדיק". לא אברהם, לא משה, לא דוד ולא שלמה, רק "יוסף הצדיק".
ואולם יוסף הצדיק מתנהג בדרך משונה ביותר שלא מאפיינת כלל צדיק וחלילה הרבה פחות מכך: למרות שחלפו 22 שנה מאז שאחיו פשעו ומרדו בו, הוא אינו מוכן למחול להם ומתנכר קשות.
כשהם יורדים למצרים אחרי כל כך הרבה שנים ופוגשים בו, הוא תוקף אותם בחריפות ומאשים אותם בעוון חמור של ריגול נגד מצרים. אחר כך משאיר אצלו את שמעון ומכריח אותם לחזור בלעדיו לארץ ישראל ולהביא את בנימין הקטן. ולבסוף טופל נגדו עלילת שווא נוראה ומאשים את אחיו האהוב שגנב את גביע הכסף שלו, ואינו משחרר אותו עד שיהודה קם ועורב להישאר תחתיו עבד.
מה הולך כאן? מה יוסף רוצה להשיג בכל המשחק שלו?
יוסף עורך ניסוי על הטבע האנושי. הוא רוצה להוכיח לכולנו שני דברים: ראשית, אנשים לא רעים אלא נסחפים להגן על עצמם. שנית, אנשים לא אוהבים לפני שהם רבים. לא לומדים לפני שנופלים ולא יודעים להעריך מהי משפחה לפני שכמעט מחריבים אותה.
כל תכניתו של יוסף תכליתה אחת: להעמיד אותם שוב באותו ניסיון בו עמדו בעבר ולראות איך יגיבו, האם למדו לקח ממה שקרה או לא?
לפיכך הוא לוקח מהם את שמעון ומכריח אותם לשוב עוד פעם הביתה בלי אח שלהם. כך מעורר בהם שוב את זיכרון אותו הלילה – כיצד שבו עם אח חסר וסיפרו כזבים שלא קרו.
התרגיל מצליח ולראשונה הם פותחים את הפצע ומדברים על מה שקרה. אחרי 22 שנה של חרם נוקשה שאסר לדבר על הלילה הנורא ההוא בדותן, חטיפת שמעון מחזירה אותם לשם והם קוראים בלב נשבר: "אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו".
אחר כך מגיע יוסף לתקרית עצמה ותוקע תריז ושנאה בינם ובין בנימין. הוא מאשים את בנימין בעוון נורא של גניבה ובכך יוצר קרע בין אחיו, ובפרט בין בני לאה ובני רחל. הוא מעניק להם את כל הסיבות להתנער מבנימין ולהכריז: ערבנו לילד ישר ולא לנער גנב ושפל.
אבל 22 שנה חלפו וכולם כבר התבגרו. יהודה קם ומכריז כי מה שקרה אז לא יחזור שוב והוא עצמו יישאר עבד תחת הנער.
זה בדיוק הרגע לו חיכה יוסף: הוא לימד את הלקח לכולנו, לכל נכדי האבות לכל הדורות, כי אנשים לא רעים, הם לכל היותר נסחפים להגן על עצמם ואחר כך שבים ומתקנים.
ויותר מזה: אי אפשר לגדול בלי להיות קודם קטנים ואי אפשר לטפס בלי ליפול בדרך.
יוסף ידע משהו עמוק: אחים שלא רבו לא יאהבו באמת. משפחה שלא עברה משבר לא תדע להעריך את עצמה. והחטא של מכירת יוסף, ככל שהיה נורא, היה חלק מהתהליך של בניית עם ישראל.
22 שנה המתין יוסף. 22 שנה של סבל, של געגועים, של בדידות במצרים. אבל הוא ידע שצריך לתת לאחים את הזמן להתבגר, להבין, להתחרט.
וכשהגיע הרגע, כשיהודה הוכיח שהוא מוכן להקריב את עצמו למען בנימין, אז גילה יוסף את עצמו: "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה. ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה, כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם."
הוא הסביר להם שהכל היה חלק מתוכנית אלוקית. שהחטא שלהם הפך להיות חלק מהגאולה. שהמכירה למצרים הייתה הדרך להצלת המשפחה כולה מהרעב.
וזה בדיוק מה שאומר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לזכויות. החטא עצמו, כשמתקנים אותו נכון, הופך להיות חלק מהתיקון.
יעזור הקב"ה שנזכה ללמוד מיוסף הצדיק: לתת זמן לתיקון, לא למהר, ולהאמין שבסוף הכל יתהפך לטובה.
