בפרשת וארא אנו מתוודעים לראשונה לשמותיהם של הורי משה רבינו – עמרם ויוכבד. התורה מספרת לנו על יוכבד באופן מיוחד – "אשר ילדה אותה ללוי במצרים". חז"ל מלמדים אותנו שיוכבד הייתה האדם היחיד מדור יוצאי מצרים שנולדה "בין החומות", בכניסה למצרים, ולא בתוך מצרים עצמה. פרט זה מלמד אותנו שיעור עמוק על מהות האימהות היהודית.
בשנות החיים הראשונות הילד נמצא קרוב לאמו. הוא סופג ממנה את התכונות הרגשיות הבסיסיות כמו אמון, ביטחון, תקשורת ויראת שמים. לכן אישיותה של האמא היא מכרעת לגבי העתיד. יתירה מכך: ילדים לא מקשיבים למה שאומרים ההורים, אלא מתבוננים כיצד הם חיים. הם שואבים את ההורים לתוך עצמם.
הרבי מליובאוויטש מדגיש בכתביו כי "ידועה הוראת תורתנו תורת חיים אשר על האדם להיות בשמחה ובטוב לבב… וכן צריך שיהיה בנוגע לאשה עקרת הבית, כנראה וכמוחש שמצב רוח הבית תלוי במצב רוח האישה". במיוחד כשמדובר באם לילדים, שמחתה ואמונתה מתוספות בבריאות הבעל, הילדים והאישה עצמה.
יוכבד מלמדת אותנו את הסוד הזה. למרות שחיה בתוך השעבוד המצרי, היא הצליחה לשמור על שמחה ואמונה פנימית. היא לא נכנעה לייאוש של הגלות המצרית. כשנולד משה, "ותרא אותו כי טוב הוא" – ראתה בו את הטוב והאור, למרות המציאות הקשה סביבה. זו הסיבה שדווקא היא יכלה לגדל את מושיען של ישראל.
המפתח לחינוך ילדים אינו במה שאומרים להם, אלא במה שהם רואים בבית. אמא שמחה משדרת לילדיה ביטחון בה' ואמונה בטוב, וזה מה שהם סופגים לחייהם. יוכבד, שהייתה מחוץ לטומאת מצרים בנשמתה, יכלה להעביר למשה את האמונה והביטחון שיאפשרו לו להיות גואלן של ישראל.
כדי להיות אמא שמחה בתוך מציאות מאתגרת, האישה צריכה להיות מחוברת למקור של קדושה. הקב"ה העניק לנו "עיר מקלט" בעולם הזה – התורה והמצוות. אמא שרוצה לגדל ילדים בריאים, מוכרחת להימצא בעצמה בעולם גבוה יותר מאשר החיים עצמם. משם היא יכולה לשאוב את הביטחון והאמונה שיאירו את ביתה ומשפחתה.
זוהי המורשת של יוכבד שעוברת לכל אם יהודייה: היכולת להיות שמחה ומאירה גם בתוך הקושי, ומתוך כך להעניק לילדיה את המתנה הגדולה ביותר – את היכולת לראות את האור האלוקי בכל מצב ולחיות באמונה ושמחה.
