כשמתבוננים על הסיפור של משה ודתן ואבירם, מגלים אמת עמוקה שהרבי חשף בכל הזדמנות: אין אדם רע, יש אדם שיש בו רע. אין אדם שהוא רשע בעצם מהותו, יש אדם שהרע משתלט עליו ומטריף את דעתו. וכאן נכנס תפקידו של המנהיג האמיתי – לראות את הטוב גם במקום הכי חשוך.
המאירי כותב על הפסוק "ולא הרעותי את אחד מהם" פירוש מהפכני: "לא החזקתי אחד מהם ברע". משה מצהיר שלמרות כל מה שעשו לו, הוא מעולם לא ראה אותם כרעים במהותם. הוא תמיד הפריד בין האדם למעשיו, בין הנשמה להתנהגות.
הרבי מעמיק את הנקודה: הסיבה שמשה יכול היה לראות כך את דתן ואבירם, היא שהוא היה "ראש בני ישראל". מהו ראש? הראש נמצא למעלה, קרוב יותר לשמיים, ולכן רואה את הדברים מזווית אחרת. בעוד שאנשים רגילים רואים את החיצוניות, את ההתנהגות הגלויה, הראש רואה את הפנימיות, את הנשמה.
סיפור מרגש מהאדמו"ר הזקן ממחיש זאת: יהודי מתנגד נכנס ושאל בציניות מדוע הרבי יושב על במה גבוהה מהחסידים – האם הוא מחזיק עצמו למשהו מיוחד? האדמו"ר הזקן השפיל ראשו, חשב כמה רגעים, ואז ענה בפשטות: "הראש עומד גבוה יותר מהגוף".
כששאלו אותו בנו, האדמו"ר האמצעי, למה היה צריך לחשוב לפני תשובה כה פשוטה, ענה: "גם משה רבנו נפל על פניו לפני שהגיב לעדת קורח. צריך לבדוק את עצמך – האם אתה מגיב לשם שמים או לכבוד עצמך".
אבל הרבי לוקח את זה צעד קדימה. תפקיד הראש הוא לא רק לראות את הטוב, אלא להזכיר לאנשים את מה שהם שכחו על עצמם. כל אחד נולד עם אוצרות בנשמה, אבל החיים, הקשיים, הכישלונות – גורמים לו לשכוח. הרבי הוא זה שמזכיר: אתה יהלום, רק צריך לנקות את האבק.
זה מה שמשה עשה עם דתן ואבירם. הוא זכר את הרגע במצרים כשהם סיכנו חייהם בשביל אחיהם. הוא ידע שמתחת לכל השנאה והמרירות, יש נשמות טובות שפעם ידעו למסור נפש על אחרים. הוא ניסה להזכיר להם מי הם באמת.
בערב ג' תמוז, כשאנו מתגעגעים לרבי, הנקודה הזאת בולטת במיוחד. הרבי לא היה רק צדיק גדול – היו עוד צדיקם בעם ישראל. הייחוד שלו היה היכולת לראות בכל יהודי את מה שאף אחד אחר לא ראה. להאמין בכל אחד יותר ממה שהוא האמין בעצמו.
כמה פעמים אנשים נכנסו לרבי שבורים, מרוסקים, בטוחים שהם אבודים – ויצאו עם תחושה שהם יכולים לשנות עולמות? כמה פעמים הרבי ראה יהלומים במקום שכולם ראו פחם?
המהפכה של הרבי הייתה פשוטה ועמוקה: להפסיק לשפוט אנשים לפי החיצוניות שלהם. להפסיק להגדיר אותם לפי הכישלונות שלהם. להתחיל לראות את מה שהם יכולים להיות, לא רק את מה שהם עכשיו.
זה לא תמימות. זה לא לסגור עיניים למציאות. דתן ואבירם נענשו בסוף על מעשיהם. אבל עד הרגע האחרון, משה האמין שהם יכולים לחזור. עד הרגע האחרון ראה את הטוב שבהם.
"בכל אדם יש משהו יפה – ורבי הוא מי שרואה את זה". המשפט הזה מסכם את המהות. בעולם שמהיר לשפוט, לתייג, להחרים – הגישה של הרבי היא מהפכנית. היא דורשת מאיתנו להסתכל עמוק יותר, לחפש חזק יותר, להאמין יותר.
השיעור האמיתי של ג' תמוז הוא לא רק להתגעגע לרבי, אלא להמשיך את המהפכה שלו. לראות בכל יהודי את הסיפור שלו, את היופי שלו, את הפוטנציאל שלו. להיות קצת יותר כמו ראש – לראות מלמעלה, לראות את הנשמה.
כי בסופו של דבר, אין אדם רע. יש רק אדם שצריך שיזכירו לו כמה הוא טוב. ואולי, רק אולי, אם נתחיל לראות אנשים כך – גם הם יתחילו לראות את עצמם כך. וזו תהיה הגאולה האמיתית והשלמה.
