אוצר יקר באמת

'סיביריק', זה היה כינויו בפי כול. אפילו מכריו הקרובים כבר לא זכרו את שמו האמיתי. 'סיביריק' וזהו. על-שם סיביר הידועה, ממלכת הכפור הנצחית, שבה בילה רבות משנותיו במחנה-עבודה סובייטי.

תמיד היו בפיו סיפורים על תקופת סיביר שלו. סיפורים מרתקים, מסמרי-שיער. הדברים שחווה, המראות שראה, התנאים שבהם חי, סיפקו סיפורים לרוב. סיפורים הנוגעים בגבולות הקיום האנושי, ברבדים הפנימיים ביותר שבנפש האדם.

היה סיפור אחד שאהב לספר. לסיפור זה קדמה הקדמה, תמיד אותה הקדמה: "מהו הדבר בעל הערך האמיתי, המוחלט?", היה שואל. "רבים יאמרו: זהב. אחרים יאמרו: לחם. ואני אומר לכם: לא זה ולא זה. יש דברים שעולים בערכם גם על הזהב וגם על הלחם".

ואז היה פותח בסיפורו:

אני הייתי בר-מזל. בשעה שבני-משפחתי הובלו אל הכבשנים, הצלחתי לעבור את הגבול הרוסי ונשלחתי אל הכפור הסיבירי. מזחלת-שלג, רתומה לשישה כלבים סיביריים ענקיים, הביאה אותי אל מחנה-העבודה. לא תאמינו לאן הגעתי: למכרה-זהב. זהב ממש!

הייתי מסוחרר מהעושר העצום, הבלתי-נתפס. הכול מסביב זהב. כל היום אני עומד בתוך העפר הקולח מן ההר, ומעלה באצבעותיי זהב אמיתי. לפעמים רק אבק דק, לפעמים פירורי זהב ולפעמים גושים ממש. הייתי שיכור. קדחת הזהב בערה בי.

דבר אחד הפליא אותי: איש לא שמר עלינו ולא בדק אם איננו מחביאים זהב. לא יכולתי לעמוד בפיתוי. התחלתי אוגר זהב. במקום-סתר טמנתי את אוצרי, שהלך וגדל עם הזמן. הזהב פירנס את דמיוני ואת חלומותי. זהב-הפקר…

ואז באה האכזבה המרה. הרעב החל להציק לי. בימים הראשונים הסתפקתי במנת המזון הזעומה שחולקה לאסירים, אך במהרה חילחל הרעב לתוך כל נימי נפשי. אין זה הרעב שאחרי צום. זהו רעב מסוג אחר לגמרי. אינך חולם אלא על פרוסת לחם. את כל אוצרות תבל אתה מוכן לתת תמורת כזית לחם יבש.

כשגבר עלי הרעב יצאתי למחנה. ניסיתי להציע לאסירים זהב תמורת לחם. אך הם, העבדים הנרצעים, שפכו עלי קיתונות בוז: מה ערכו של הזהב מול הלחם? לחם זה חיים, חום, אושר. זהב אינו אלא מתכת קרה ונטולת-ערך. ואז הבנתי מדוע זלזלו השומרים בשמירתם. בסיביר לא היה לזהב כל ערך. במהרה השלכתי את כל זהבי לאשפה.

מלבד לחם – רעבנו לנייר. כן, פיסת נייר פשוטה. וכי מה אפשר לעשות בנייר? אלא שבסיביר ערכו לא יסולא בפז. מפיסת נייר אפשר להתקין סיגריה שתחמם את הגוף והנפש.

פעמיים בשנה היה מגיע לסיביר מסע הדואר. דואר פירושו מכתבים. מכתבים פירושם נייר. לא צריך יותר מזה. פעם אחת ארבתי לעגלת-הדואר. ראיתי איכר עשיר אוחז מכתב מבנו החייל. האב לא ידע לקרוא וביקש את עזרתי, עזרת היהודי המלומד. קראתי באוזניו את המכתב וקיבלתי את שכרי – את המעטפה.

לא היה קץ לאושרי: המעטפה היתה עשויה נייר עבה, וכבר חישבתי את מספר הסיגריות שאצליח להפיק ממנה. הלכתי למקום מסתור. לא משום שעיניי היתה רעה בחבריי, אלא משום שאם כל אחד היה מבקש 'שאיפה' אחת בלבד, היה הנייר כלה והתור לא נגמר.

פתחתי את המעטפה וכבר עמדתי לגלגל אותה לסיגריה, כאשר עיני נפלו על נקודות שחורות שהיו פזורות על צידה הפנימי. היו אלה אותיות מודפסות. אותיות מרובעות. כתב יהודי! ולא סתם אותיות של חול, אלא אותיות-קודש, מתוך סידור התפילה…

המגע בדף הסידור זיעזע את נשמתי. ולא רק אותי. כל היהודים שבמחנה זועזעו כמוני למשמע הבשורה. היה זה כאילו אות וסימן מן העולם, שנדמה היה לנו כי אבד ואיננו. הזכרונות נתעוררו.

החזקתי בידי את הדף הקרוע למחצה, דף הסידור שחייל סובייטי עשה ממנו מעטפה. חשבתי בלבי שאיני ראוי להחזיק אוצר מקודש זה. החלטתי למסרו ל'רעבעלע'. הכינוי הזה דבק בו משום שהיה היהודי היחיד שידע לקבוע את החגים והמועדים ושמר על זיק של מסורת יהודית.

דמעות גיל נראו בעיניו כשהבאתי לו את הדף. בשפתיים רועדות נשק את אותיות הסידור. מסרתי לו את הפיקדון, ולא היה קץ לאושרו.

מיום זה השתנו חיינו. כמו קרן אור שמושכת אליה תועי-דרך, משך אותנו דף הסידור אל ה'רעבעלע'. במקרי ריב ומדון, היינו נשבעים בנקיטת דף הסידור בידינו. בשעות של דכדוך הנפש היינו באים, מנשקים את הדף ומתעודדים.

מאותו יום היינו נאספים מדי שבת וחג לתפילה. כולנו היינו מתאספים. היתה זו תפילה קצרה, מתוך מה שהכיל הדף הקרוע. היו בו הפסוקים האחרונים של 'אז ישיר', תפילת 'ישתבח', 'ברכו' וההתחלה של 'המאיר לארץ'. הדף הסתיים במלים: "אלוקי עולם, ברחמיך הרבים רחם עלינו".

תפילה קצרצרה זו היתה נפלאה מאין כמותה. כולנו התפללנו בחשק, בלהט קדוש. בתום התפילה היינו חשים חמימות פנימית, תענוג עליון ממש. דף הסידור חימם את נפשותינו יותר מלחם, יותר מסיגריה, הרבה יותר מזהב!

מקור: שיחת השבוע, גיליון 236.