נס השבת

חצות הלילה. האסירים שבתא כבר נמים את שנתם. יש הישנים בשלווה, ויש המתגלגלים אנה ואנה ופולטים מתוך שנתם משפטים מבולבלים בפולנית גסה.

איציק אינו מצליח להירדם. מחשבותיו נשאו אותו אל הימים השלווים בעיירה בפולין. אל בית אביו, רבה של העיירה. הוא נזכר כיצד ישב באותו יום שישי, השכם בבוקר, בבית-המדרש, שקוע בגמרא מסכת יבמות, כשלפתע התפרץ מישהו פנימה ובישר לנוכחים כי המלחמה משתוללת וכי הגרמנים מתקרבים.

עכשיו, בכלא, חווה מחדש את טלטולי הדרך, כאשר משפחתו נאלצה להימלט מהעיירה לעבר הגבול הרוסי. לאחר תלאות רבות הגיעו לביאליסטוק, שם מצאו מנוח זמני. איציק ואחיו למדו בישיבה, וארבע שעות ביום ארגו צעיפי צמר שאותם מכרו בשוק.

ואז הגיע שליחו של הגאון ר' חיים-עוזר גרודזינסקי, כדי לשכנע את בני הישיבות לעזוב את רוסיה הכפרנית ולעבור לליטא. הם נענו לו וניסו להבריח את הגבול. ברם, מזלו של איציק לא שיחק לו והוא נתפס על-ידי חיילים ליטאים. אלה החזירוהו לרוסיה, וכך הגיע לכלא.

בדומיית הלילה חולפים כל המראות הללו לנגד עיניו. תחושה עגומה עוברת בגוו. אין לו כאן לא ספר יהודי, לא אוכל כשר, אף לא תפילין. אוי, כמה מוכן היה לשלם תמורת הזכות להניח תפילין ולו פעם אחת!

פתאום נשמע קול שקשוק מפתחות. הדלת נפתחת, אלומת פנס פולחת את האפילה. כמה סוהרים נכנסים פנימה וקוראים: "מיהו זה ששם משפחתו מתחיל בפ'?". איציק קם ממקומו. "בוא איתנו", פקדו עליו, "אתה מובל עכשיו לחקירה".

שעה ארוכה הלך במסדרונות ארוכים ואפלים, כשמלפניו ומאחוריו צועדים סוהרים עם נשק דרוך. בסוף הצעידה הגיע לחדר שבו ישב קצין חוקר.

השאלות היו שיגרתיות. מדי פעם ניסה החוקר לטפול עליו האשמות של ריגול וכדומה. או-אז היה משתולל, מאיים, צועק, מפחיד. אחר-כך היה נרגע ואף נעשה חביב. איציק ניצל רגע כזה וביקש לקבל את התפילין שלו. "אל תדאג, זה יסודר בהקדם", הבטיח החוקר. רק בחלוף הימים למד איציק שאין שום איסור להבטיח…

חקירות כאלה התרחשו פעמים רבות. תמיד באמצע הלילה. הן נסתיימו רק בבוקר, עם זריחת השמש.

שבת אחת, בשעת בוקר, כשאיציק היה שקוע בתפילת שחרית, נשמע שוב שקשוק המפתחות המוכר. "היי, אתה, הז'יד שבפינה, שם המשפחה שלך מתחיל בפ'? בוא איתנו". איציק התפלא. אין זו שעת חקירה. מה רוצים ממנו עכשיו?

הוא הובל לחדר ההנהלה של הכלא. קצין נטל דגימות של טביעות אצבעותיו. בתום המלאכה נצטווה לחתום על טופסי הדגימות. "אני לא יכול", גמגם, "שבת היום".

"מה?!", פער הקצין זוג עיניים תמהות, "אתה השתגעת?! זה בית-סוהר, ואתה תעשה כל מה שאומרים לך!". אך איציק בשלו: בשבת הוא אינו חותם.

פני הקצין אדמו מזעם. "חיילים!", שאג, "קחוהו לצינוק".

הוא הובל למרתף הכלא. דלת נפתחה והוא הושלך פנימה תוך חבטות ומהלומות. היה זה חדרון זעיר. כולו יצוק בטון, ללא חלון או אשנב. רק בדלת היה חור-הצצה קטן.

"עכשיו תחתום?", שאל הקצין.

"לא", באה התשובה.

"קשור אותו!", פקד הקצין על הסוהר.

כעבור שניות אחדות הגיע סוהר ובידו חולצה משונה. ארוכה עד הריצפה ושרווליה ארוכים מאוד. הסוהרים הלבישוהו בחולצה-שמלה, ופתאום הופל ארצה וידיו ורגליו נקשרו אלה אל אלה מאחורי גבו, בעזרת השרוולים הארוכים ושולי החולצה. הקצין השליכו על ריצפת הצינוק, כשהוא סוגר אחריו את הדלת.

שלווה מוזרה ירדה עליו. פתאום חש אושר על שזכה לסבול למען שמירת השבת. ייסוריו גוברים, והוא מתחזק בנחישותו שלא לחלל את שבת-קודש. מדי פעם מציץ הסוהר מן החור ושואל: "נו, תחתום?". ואיציק משיב בקול בוטח: "לא!".

זעמו של הקצין גאה. בשלב מסויים נכנס וקשר אותו מחדש. הפעם היו קישוריו חזקים כל-כך, שאיציק לא היה יכול להניע אבר. בקושי יכול היה לנשום. עכשיו כבר היה הניסיון קשה באמת.

מחשבות מנוגדות התרוצצו בו. מצד אחד, פיקוח-נפש דוחה שבת. ומצד שני, הלוא השלטון הקומוניסטי מבקש להעביר את היהודים על דתם, ובמקרה כזה יש למסור את הנפש. ההתלבטות גברה והתעצמה. כוחותיו עזבוהו. נשימתו נעשתה כבדה יותר ויותר. הוא הרגיש שזהו זה.

שפתיו לחשו: "ריבונו-של-עולם! עזור לי! אני לא מסוגל יותר! עשיתי ככל יכולתי, ועכשיו כוחותי אוזלים. הרי אתה כל-יכול, עזור לי שלא אגיע לחילול-שבת".

כשסיים את תפילתו, הרגיש כעין רפיון בידו. הוא ניסה להניעה, ו…היא היתה משוחררת! גם היד השנייה היתה חופשייה. קרה נס: החבל הותר! בעזרת ידיו החופשיות התיר גם את רגליו, והוסיף לשכב מקופל כאילו היה עדיין כפות. הוא היה נרגש עד עמקי נשמתו, נוכח הנס הגלוי שאירע לו עכשיו.

כך שכב שעות אחדות עד שהיה בטוח שיצאה השבת, ואז צעק: "היי, חבר-שומר! אני כבר מוכן לחתום"…

מקור: שיחת השבוע, גיליון 237.