תפילין ב'גיהינום'

אברהם-יצחק'ל היה מוותיקי העובדים במפעל הנשק הגרמני 'וארטה' בצ'נסטחוב. הוא כבר היה בין אלה שכונו 'מונגולים', לציון תשישותם ורזונם. בגדיו המקוריים בלו ונקרעו, ובגדים אחרים לא היו בהישג-יד. לבושו היה מורכב אפוא בעיקר מנייר של שקי מלט.

הוא עבד בקבוצת ה'טראנספורט', בסחיבת משאות. היתה זו עבודת-פרך ממש, אולם מצד שני יכלו עובדים אלה 'לסחוב' מדי פעם פרוסת-לחם נוספת, ולשם כך היה כדאי כל המאמץ. אברהם-יצחק'ל כבר איבד צורת אנוש, פרט לעיניו הגדולות, העצובות, שניבטו מתוך הפנים הכחושות.

דומה היה, שאדם במצבו אין בעולמו אלא ענייני הקיום הבסיסיים: לחם, בגד ושינה. אך אברהם-יצחק'ל היה מוטרד מעניין חשוב מכל אלה – כיצד להשיג תפילין. בכל פעם שהיה מגיע משלוח חדש של יהודים, היה עובר מאחד לאחד ושואל אם יש לו תפילין.

קשיי הקיום, הרעב והעבודה המפרכת, כל אלה לא שברו את רוחו כמו עוד יום שחלף מבלי שיוכל לקיים את מצוות הנחת תפילין.

ויום אחד הצליח להשיג זוג תפילין. איך? זאת לא ידע איש. אבל עובדה: ברשותו היו תפילין. קרן-אור זרחה בעיניו. כאילו דם חדש הוערה לתוכו. האיש ממש נהפך לאיש אחר.

מעתה התחיל עניין חדש להעסיקו: כיצד להניח את התפילין מבלי להתגלות. נוסף על הגרמנים ששרצו במחנה, היו בו גם פולנים אנטישמים, וקשה היה למצוא מקום שבו אפשר להניח תפילין מבלי להתגלות. בדקות הפנויות המעטות שעמדו לרשותו היה אברהם-יצחק'ל תר מדי יום אחר מקום-מסתור שבו יהיה באפשרותו לכרוך את רצועות התפילין על זרועו וראשו. כשהצליח בכך, לא היה מאושר ממנו.

יום אחד החליט אברהם-יצחק'ל, שהמסתור הטוב ביותר הוא בתוך לוע הארי ממש: בתוך אולם בית-הדוודים של המפעל. היה זה מפעל ענק, שעבדו בו עשרות יהודים ופולנים, ודווקא שם החליט אברהם-יצחק'ל לחפש לו מקום להנחת התפילין.

הוא פנה אל אחד העובדים היהודים, משה פוטרמן שמו, וביקשו לאתר עבורו מקום מתאים. פינות נסתרות לא חסרו בבית-הדוודים, אבל כאשר במקום עובדים פולנים אנטישמיים וללא הרף נכנסים ויוצאים לאולם גרמנים מכל מחלקות המפעל – הדבר מסוכן למדי.

לבסוף, לאחר מחשבה, הציע לו משה מקום להנחת תפילין: מאחורי התנור הענק היה שקע צר וארוך, שהוביל לאשנב-הצצה אל התנור הלוהט. החום בשקע זה היה איום, כבכבשן ממש. הפולנים התעצלו לגשת לשם, והעדיפו לשגר למשימות אלה את היהודים. כך שמקום זה היה מחוץ לטווח עיני הפולנים והגרמנים.

שקע לוהט זה הציע משה לאברהם-יצחק'ל. הוא קיבל את ההצעה בשמחה. מה לו חום לוהט ומחניק; יש לו מקום-מסתור שאליו הוא יכול לברוח מדי יום, להניח תפילין ולשפוך שיח לפני קונו.

מאז היה אברהם-יצחק'ל אורח של קבע במפעל. יום-יום היה מגיע למקום, מסתתר בשקע הלוהט ומניח את תפיליו.

הכול התנהל על מי-מנוחות עד שאחד הפולנים, שמן מגמגם, אנטישמי במיוחד, שם-לב, שבכל יום מגיע אברהם-יצחק'ל למקום ונכנס לשקע הצר. יום אחד פנה למשה: "לשם-מה נכנס היהודון הקטן הזה לגיהינום?" (כך כינו הפולנים את השקע הלוהט). משה ענה לו מה שענה וקיווה שתשובתו תרגיע את סקרנותו של הפולני.

אולם חשדותיו של הפולני לא שככו. יום אחד, כשהבחין באברהם-יצחק'ל שחמק אל מקומו הקבוע, הפתיעו ונכנס גם הוא לשם. למראה היהודי העטור בתפילין, פרץ החוצה בזעקות-אימים: "היהודון הקטן עושה שם כשפים!". הפולני הנבער לא היה יכול להבין את פשר הקוביות השחורות עם הרצועות שכרך היהודי על זרועו וראשו, והיה בטוח שזהו סוג של כישוף…

במקום נוצרה מהומה, כשהיהודים מנסים לשווא להרגיע את הרוחות. לרוע המזל נכנס באותו רגע לבית-הדוודים המפקח הגרמני. אימה ופחד נפלו על כל הנוכחים. אם יתגלה הדבר לגרמנים, צפוי אברהם-יצחק'ל למוות מיידי, וגם שאר העובדים היהודים עלולים להיענש.

הפולני מיהר אל המפקח, וכשהוא מצביע לעבר מקום-המסתור של אברהם-יצחק'ל, החל לגמגם: "יו-יו-יו-דא ט-ט-ט-אם" (יהודי שם), כשהוא מזמין בתנועת-ידו את המפקח לבוא ולראות בעצמו.

לבו של משה החסיר פעימה. כמי שהיה מופקד על אזור זה של המפעל, היה ברור שהאשמה תחול גם עליו. הוא כבר ראה בעיני-רוחו את העתיד להתרחש.

ואז אירע הבלתי-צפוי: המפקח הגרמני הבין משום-מה, שהפולני מנסה להאשים את משה כאילו הוא מנהל מסחר אסור בטבק. הוא התפרץ עליו בזעם: "פולני נבל! אינך מתבייש להלשין על היהודים, אשר עושים נאמנה את מלאכתם וגם את מלאכתך, עצלן פולני מטונף?! אם עוד פעם תעז לבוא בהלשנות, אשלח אותך לחפירות!".

כך ניצלו בנס אברהם-יצחק'ל והיהודים האחרים. מאז חדל לבוא למקום זה ומצא לו מקום-מסתור במטבח הפולני. שם הניח תפילין עד יומו האחרון במחנה.

מקור: שיחת השבוע, גיליון 238.