התפילין נפגשו

האח והאחות עמדו ליד מיטת אביהם ובכו חרש. קול שיעוליו היבשים של האב התערב בבכיים של הילדים. אף-על-פי שהיו ילדים רכים, הבינו את חומרת מחלתו. זה חודשים אחדים שמצב בריאותו הידרדר והלך. המחלה הממארת כירסמה בגופו, שהלך והצטמק. בלילות היה משתעל ללא הרף ופולט אנחות כבדות.

"ילדים יקרים", אמר האב, "תקוותי הגדולה היתה שאזכה לרוות נחת יהודית מכם, אבל נראה שנגזר אחרת… גם זו לטובה… אסור להרהר אחר מידותיו של הקב"ה… אבל בקשה אחת יש לי אליכם…".

דבריו נפסקו על-ידי שיעול רם ויבש. גוש כיח מעורב בדם נפלט מגרונו. הילדים פרצו בבכי רם. האב הרגיע אותם והמשיך בדבריו:

"השתדלו תמיד להיות ביחד ולעזור זה לזה. אבל אם חס-ושלום תיפרדו, אתן לכם דבר שיקשור אתכם לעד. הנה, כאן יש תפילין שנכתבו על-ידי הסבא שלכם, שהיה סופר-סת"ם מהולל, שכל מלה שלו נכתבה בקדושה ובטהרה. את, רחל, תקבלי את ה'של-ראש', כי את מבוגרת יותר. לך, יוסף, אתן את ה'של-יד'. זיכרו תמיד, גם אם תושלכו בין הגויים, למצוא איש את אחיו, כדי שה'של-ראש' וה'של-יד' ייפגשו".

האב נשק את התפילין בשפתיים חיוורות. הילדים עשו כמותו. הם ביקשו להישאר לצידו, אך הוא פקד עליהם לישון. למחרת כבר היו יתומים…

רחל היתה מבוגרת בעשר שנים מיוסף. אמם נפטרה ביום שילדה אותו. אחרי מותה מילא האב גם את מקומה של האם. לא התחתן שנית, כדי שיוכל להקדיש את כל-כולו לילדים. הילדים העריכוהו ואהבוהו אהבה עזה. עתה נותרו יתומים מאב ומאם.

רחל מצאה עבודה ואת אחיה הקטן הכניסה לבית-הספר, שם בילה כל היום. בערב היתה לוקחת אותו הביתה.

היה זה בערב ראש-השנה תש"ב. הגרמנים כבר השתלטו מזמן על עירם, אוסטרוב. בבוקר, כשהלכה רחל לעבודתה, חשה מועקה בלתי-ברורה. היא לא יכלה להתרכז בעבודתה. כוח נעלם משך אותה לאחיה. היא מיהרה לבית-הספר וגילתה כי לבה לא היטעה אותה: בית-הספר היה ריק. הרשעים אספו את כל הילדים ושלחו אותם למקום בלתי-נודע.

כחיה פצועה הסתובבה רחל בבית-הספר. היא נכנסה לכיתתו, ישבה על כסאו ובכתה בכי מר. פתאום קפצה ממקומה, והחלה לחפש בקדחתנות מתחת לשולחן, במגירה, מתחת לכיסא. והיא מצאה: בין חריצי הכיסא היה תחוב פתק קטן ועליו נכתב: "רוחלה, אל תפחדי! ה'של-יד' יציל אותי'. שלך, יוספקה".

כעבור חודש נשלחה גם רחל, עם כמאה בנות יהודיות מהעיר. הן הובלו לבית-חרושת לפצצות. העבודה היתה קשה ומפרכת, אך בערב היתה מתנחמת כשהיתה מוציאה את ה'של-ראש', מנשקת אותו בחום ומזילה מעיניה דמעות חמות.

שנתיים בילתה שם. אחר-כך נשלחה לאושוויץ. מוחה חשב רק על דבר אחד: כיצד להסתיר את ה'של-ראש' היקר. היא החליטה להסתיר את התפילין בתוך שערותיה הארוכות. לא ידעה שבאושוויץ גוזזים את השיער.

כשהבנות נצטוו להתייצב בתור לגזיזת שערן, עמדה רחל כמיואשת. היה ברור לה שהתפילין היקרות יאבדו. ופתאום נשמע קולו של הקצין הגרמני: "הבחורה עם השערות הבהירות – לצאת מהתור". רחל היתה בטוחה שמבוכתה הסגירה אותה. לתדהמתה אמר הקצין: "את השערות היפות האלה לא לגזוז".

היא נשארה היחידה ששערותיה לא נגזזו, והעיקר – התפילין נשארו איתה.

יום אחד קרה דבר נורא: קצין ס"ס, מפקח עבודה, תפס את רחל בדיוק כשעמדה ליד מקום המחבוא של התפילין. הוא הרים את התפילין וצעק: "איזה סודות את מחביאה בפנים? פתחי זאת מיד!".

רחל סירבה. הרשע היכה אותה בכל כוחו, ואחר-כך הורה לאחראית על הבנות: "מחר היא נשלחת לעבודת-חוץ לחצי שנה". זה היה שווה לגזר-דין מוות.

אבל רחל חזרה. הניסים ליוו אותה גם כאן. היא הצליחה לעבור את כל אימי מחנה-ההשמדה, ולא נפרדה מהתפילין היקרות אפילו ליום אחד. כשהגיעה בשורת השיחרור, וכל הבנות נרשמו לעלייה לארץ-ישראל, היתה רחל היחידה שהתמהמהה: "עלי לקיים את צוואת אבי – לחפש את ה'של-יד'", אמרה לחברתה הטובה.

רחל עברה את פולין לאורכה ולרוחבה. היא הגיעה לעיר הולדתה ולא מצאה בה שום קרוב ומכר. משם נסעה לראדומסק, שם חי דודה. ליד תחנת הרכבת עמד מנזר גדול. היא ראתה כמרים צעירים ההולכים עם נערים לטיול. כוח פנימי כלשהו משך אותה להביט בפניהם.

ופתאום פילחה זעקת-אימים את האוויר השקט: "יוספקה! איפה ה'של-יד' שלך?!". הכמרים והילדים הביטו לעבר מקום הזעקה וראו צעירה צונחת מתעלפת על הארץ. הכול מיהרו אליה להשיב את רוחה. רק נער אחד עמד על מקומו כמאובן. רחל התעוררה, קמה על רגליה ורצה אליו בצעקה נרגשת: "יוספקה, האם אינך מכיר אותי?".

מעיני הנער החלו לזלוג דמעות. הוא ביקש את סליחת אנשי המנזר ופנה עם אחותו לגן. שם לחש לה: "בתחילה לא הכרתיך, אבל הצעקה שלך הזכירה לי אותך".

הוא הוציא מכיס בגדו את ה'של-יד' ורחל הוציאה את ה'של-ראש'. אכן, ה'של-ראש' וה'של-יד' נפגשו…

מקור: שיחת השבוע, גיליון 235.