מדוע הכוהן מכריע בצרעת? שאלה זו מעסיקה כל לומד תורה. אדם שמגלה בבשרו נגע צרעת, בביתו או בבגדו, הולך אל הכוהן שיבדוק את הנגע והכוהן מכריע לטמא או לטהר. וכל אחד תמה: ממתי הכוהן מומחה לנגעים? הרי יש שבעים ושניים מראות נגעים, שבעים ושניים מופעים בהם יכול להיראות נגע הצרעת. מדובר בספר עב כרס של רפואת עור שמצריך מומחיות רבה, כפי שמפרט הרמב"ם בהלכות טומאת צרעת. ומה פתאום נבחר הכוהן להיות המומחה בהלכות צרעת?

יתירה מכך: במקרה שהכוהן אינו יודע ההלכה, הוא צריך לקרוא לחכם ולשאול את פיו, ועדיין הכוהן חייב להיות זה שמכריז טמא. זאת ועוד: גם אם צמחה הצרעת על משה רבינו או הרמב"ם או מרן רבי יוסף קארו בכבודם ובעצמם והם יודעים במאה אחוז שמדובר בצרעת – הם אינם טמאים עד שיבוא כהן ויאמר את המילה "טמא". מה מונח כאן?

הרמב"ם [טומאת צרעת ט,ב] פוסק: "כהן שאינו יודע לראות, החכם רואהו ואומר לו: 'אמור טמא' והכהן אומר 'טמא'. 'אמור טהור' והכהן אומר 'טהור'… שנאמר 'ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע'. ואפילו היה הכהן קטן או שוטה – החכם אומר לו והוא [הכהן] מחליט או פוטר או סוגר".

מה שמוזר במיוחד הוא שזה לא רק עניין הלכתי, אלא משהו עמוק יותר. התורה מעבירה שיעור בהלכות 'כבוד הבריות'. בעיני התורה, כבוד הוא החיים. הוא החמצן של הנפש. מנגד, עונש הצרעת הוא משפיל מאין כמותו. המצורע מאבד את ביתו ובגדיו והופך להיות מוקע מחוץ לקהל. הוא מרחיק את הבריות ממנו בהכרזה "טמא, טמא", ויושב לבדו מבודד מחוץ למחנה.

לכן רק כוהן איש חסד, אדם רגיש, אכפתי ומעורב בין הבריות, מוסמך להכריז על יהודי "טמא". מפתח להכרזה כזו משאירה התורה רק אצל אדם אחד: הכוהן. רק איש האהבה והשלום יבדוק ויבחן וישקול עד שיפסוק לחומרה.

בליקוטי שיחות כז/88 מבואר: "כהן עניינו 'לברך את עמו ישראל באהבה', כהן הוא איש חסד ולכן רק עליו סומכת התורה להכריז על יהודי אחר "טמא" ולהוציא אותו מחוץ למחנה. ועפ"ז יומתק המשך הכתוב (בעגלה ערופה): 'כי בם בחר ה' לשרתו ולברך בשם ה' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע', היינו שמאותו טעם שבם בחר ה' לשרתו ולברך את ישראל, כך יהיה כל ריב וכל נגע".

הזוהר מוסיף עומק נוסף להבנת תכונת הכהן: "כל כהן שלא אוהב את הציבור או הציבור אינו אוהבו – לא יפרוש ידיו לברך לעמו, משום שנאמר 'טוב עין הוא יבֹרך' – אל תקרא 'יברך', אלא 'יבָרֵך'".

הנה סיפור מרגש שמראה עד כמה נושא כבוד הבריות קרוב לליבו של כל יהודי אמיתי: לאורך התפילה ובמיוחד בחזרת הש"ץ, היה הרבי מקפיד להביט בתוך הסידור ולכן היה משעין מצחו על ידו ומביט אל הסידור. פעם שמו לב שהרבי עמד זקוף לאורך חזרת הש"ץ וידו נותרה שכובה על הסטנדר. אחרי כמה ימים זה חזר שוב, עד שחסיד רגיש גילה את הסוד. זה קרה כששמעון, הבחור הישראלי, השתתף בתפילה. שמעון היה עיוור ל"ע, פניו היו מעוותות ואדומות כמו אש. היו אנשים שברחו וחששו לעמוד לידו, אבל הרבי לא רצה שייראה כאילו מסתיר פניו משמעון ולכן בכל פעם שהשתתף בתפילה, לא היה מכסה פניו.

אבל שמעון לא היה מתבייש, כי הרבי עשה את התנועה הזו בכל יום, ובעיקר: שמעון היה עיוור שלא ראה את התנועה של הרבי. אבל זה בדיוק היה השיעור: בענייני כבוד הבריות צריך ללכת לחומרה…

זה מביא אותנו להבין משהו נפלא על תכונת הכהן. הזוהר העיד שלא נמצא כהן שבא מצד הגבורות, אלא רק מצד החסד. כל כהן הוא טיפוס מעורב, אכפתי ונושא באחריות. אמנם כוהנים הם גם תקיפים ורגזנים, אבל אין כוהן מרוחק שחי לעצמו. הוא אדם חברתי, רגיש ונהנה לסייע לאחרים.

הכהן הוא מסוג האנשים שכאשר הם רואים יהודי אחר בצרה, הם לא יכולים להישאר אדישים. הם מתערבים, שואלים מה קרה, מנסים לעזור. ובגלל זה בדיוק הם מוסמכים להכריז "טמא". רק מי שיודע כמה זה כואב לפגוע בכבוד של יהודי אחר, רק הוא יכול לקבל החלטה כזו. רק מי שאוהב באמת יבדוק שלוש וארבע פעמים לפני שיוציא מישהו מהקהילה.

לכן גם כשהכהן לא יודע את ההלכה, עדיין הוא חייב להיות זה שמכריז. כי העניין הוא לא רק הידע ההלכתי, אלא הרגישות האנושית. החכם יכול לדעת את ההלכה במדויק, אבל רק הכהן יכול להכריז "טמא" בצורה שתישמר בה הכבוד האנושי של המצורע.

זה מסביר גם מדוע כל עניין הצרעת קשור לכהנים. לא רק האבחון והטיפול, אלא גם התהליך של הטהרה. המצורע חוזר אל הכהן כדי שיטהר אותו ויחזיר אותו לקהילה. מי שהוציא אותו בכאב, הוא גם זה שיחזיר אותו בשמחה.

יעזור הקב"ה שנזכה לכבד זה את זה ולהיות רגישים לכבודם של כל בני ישראל, עד שנזכה לגאולה השלמה בקרוב ממש.