מילה אחת מספרת את סוד הברכה. זו מילה שהתמיהה את המפרשים לאורך הדורות והרבו לחקור את מקורה. הכוהנים מברכים "וצוונו לברך את עמו ישראל באהבה" והתמיהה עולה: היכן ציווה לברך באהבה? נעבור על פרשת ברכת כוהנים ולא נמצא ציווי כזה? ומדוע דווקא מצווה זו באהבה ואין דרישה להתפלל או ליטול לולב באהבה, ככל מצווה שצריך לקיימה באהבת ה'?
בסוטה לט,א נאמר: "מאי מברך? 'אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה'" ומהר"ץ חיות שואל שם: "איך מצינו שהצטוו לברך באהבה? ומאי שנא שאר ברכות שלא קבעו מטבע זו?".
אלא זה עצם מהותה של הברכה. העובדה שהקב"ה מטיל את הברכה על צאצאי אהרן הכהן, מבררת מהותה. הקב"ה רוצה שיעוררו אותו באהבה לישראל. להתגבר על האבק שמצטבר במשך הזמן מעל הקשר לישראל ומחליש אותו – והדרך הכי טובה לעורר אהבה היא האהבה בעצמה. דרך הטבע שאהבה ממשיכה אהבה וכאשר אדם מתעלה מעל האנוכיות של עצמו ודורש בטובתו של הזולת – האהבה מעוררת את האהבה העליונה להמשיך במהירות ללא דין ומשפט.
זה אחד מסיפורי הפנינים של החסידות: פעם ישבו תלמידיו הדגולים של רבי מנחם מענדל מהורודוק והתוועדו. נכנס יהודי חולה ל"ע והתחנן שיברכו אותו לרפואה. החלו להתפלא בינם ובין עצמם מיהם שבירכוהו ומוטב שילך לחדרו של הרבי ויבקש ברכתו. קם רבינו הזקן ואמר: "האם שכחתם מה שקיבלנו בסוד החבריא קדישא מפיו של רבינו המגיד ממעזריטש, כי מה שהתוועדות חסידית יכולה לפעול, אין מלאך מיכאל יכול לפעול?! כאשר רואה האב את בניו, כשהם יושבים באהבה ורעות ומבקשים צרכי הזולת באהבה – ממלא כל בקשותיהם".
על דרך זה שמעתי פעם וארט נאה. נאמר בפרשת קדושים: "ואהבת לרעך כמוך אני ה'", מה הקשר בין "ואהבת" ל"אני ה'"? אלא כאשר שני יהודים מגלים אהבתם אחד לשני, הקב"ה מבקש להיכנס בתוך האהבה הזו ולהיות חלק ממנה. למה הדבר דומה? מעשה באדם שנאשם בעבירה חמורה והמלך ציווה להמיתו בתלייה. בהגיע יום הגזירה, המלך נכח עם פמלייתו למקום ופתאום ניגש אדם לתליין ולחש לו משהו באוזן. אותו נידון למוות שמע את הבקשה וסירב לה בתוקף. הם החלו להתווכח על יד התליין, שלא ידע מה לעשות. המלך התקרב להבין מה קרה ושמע סיפור מוזר.
אותו אדם הוא ידיד נפש של הנידון למוות והוא מבקש למות במקומו. הוא אינו מסוגל לחשוב על כך שחברו יומת והוא מבקש להחליף אותו. אולם הנידון למוות אוהב אותו כמו את עצמו ואינו מוכן לתת לו למות. הם מתעקשים לריב מי ימסור חייו בעד רעהו. שמע המלך ואמר כך: "אני מוכן להוריד אותו מעמוד התלייה, ובתנאי אחד: שתכניסו גם אותי כחלק מהחברות הנפלאה שלכם".
המשפחה שנבחרה לבקש באהבה בשביל ישראל ולעורר את אהבת ה' לבניו, היא משפחת הכהונה. שכן זו סגולתה: משפחת האהבה. כך מספר הסיפור הראשון בהיסטוריה על אהרן הכהן: בתחילת חומש שמות מתגלה ה' אל משה וממנהו להיות גואל ישראל. משה מתחמק בטענה שהוא השני במשפחה ואינו רוצה לפגוע באחיו הגדול. מה גם שאחיו מתאים למשימה ממנו, הוא רהוט וכריזמטי ושימש כנביא לאורך עשרות השנים שמשה לא היה במצרים. התגובה של אהרן מדהימה: "אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בליבו".
אהרן הוא אדם עם מידות נעלות. הוא רגיש, אכפתי ושמח בהצלחת הזולת. הוא מסוגל להתעלות מעל ההרגשה האישית ולראות את החיים מנקודת המבט של השני. הוא מסוג הטיפוסים הנפלאים שכאשר בא אליהם חבר ומספר כי קוּדם להיות סמנכ"ל אינטל, הם לא חושבים את המחשבה המוכרת: ומה איתי? והילדים שלי? אלא נותנים חיבוק ושואלים מתי הקידוש בבית הכנסת?
התגובה המפתיעה של אהרן, זוהרת לנוכח ההיסטוריה הקודמת של מתחים בין אחים. חומש בראשית מספר על חמישה סבבים של מתח במשפחה ואיך לומדים מסבב לסבב לחיות יחד. המריבה הראשונה בין קין והבל נגמרת ברצח. המריבה השנייה בין יצחק וישמעאל מסתיימת בפרידה לשתי ארצות. השלישית בין יעקב ועשו נגמרת בחיבוק ושוב פרידה. המריבה הרביעית בין יוסף ואחיו הופכת למחילה וחיים משותפים. הסבב החמישי בין מנשה ואפרים לא מתפתח לידי מריבה. אבל אצל אהרן מגלים תופעה נעלית ובלתי נתפסת: הוא מקבל על עצמו להיות המתרגם ונושא הכלים של אחיו הקטן. לא רק שאינו כועס ומכיל, אלא מתמסר להצלחת אחיו הצעיר.
זאת התכונה שהקימה את משפחת הכהונה, משפחת האהבה, שכל תפקידה הוא לשרת ולייצג את ישראל. הכוהנים אינם עובדים לפרנסתם ואינם נוחלים חלק בארץ, אלא מתפרנסים מהציבור. הם משרתים את ישראל במקדש, פועלים כפרה וסליחה למענם ומזדכים בחזרה מישראל.
בשבת קלט,א נאמר: "בשכר 'וראך ושמח בלבו' – זכה לחשן המשפט על לבו".
ספר הזוהר מוסיף דבר מדהים שכולנו מכירים אותו מהמציאות: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב) – כהן גדול שלמטה נקרא מלאך ה', משום שבא מצד החסד… ולכן לא נמצא כהן שבא מצד הגבורות.
הזוהר מעיד כי תכונת האכפתיות עברה בירושה לכל צאצאיו, שכן מידות ואופי עוברים בירושה. כל כהן הוא טיפוס מעורב, אכפתי ונושא באחריות. אמנם כוהנים הם גם תקיפים ורגזנים, אבל אין כוהן מרוחק שחי לעצמו. הוא אדם חברתי, רגיש ונהנה לסייע לאחרים.
כיון שכן, הם מצווים לנצל את כוחם לטובת ישראל: מי שהקדיש חייו לשרת ישראל במקדש, ממשיך לברך ולבקש מתוך אהבה "יברכך ה' וישמרך" והאהבה מלמטה מעוררת את האהבה מלמעלה. הנה דברי הזוהר שכל מהות ושורש הברכה הוא היותה באהבה: "כל כהן שלא אוהב את הציבור או הציבור אינו אוהבו – לא יפרוש ידיו לברך לעמו, משום שנאמר 'טוב עין הוא יבֹרך' – אל תקרא 'יברך', אלא 'יבָרֵך'".
יעזור הקב"ה שנזכה לאהוב זה את זה ולעורר רחמים גדולים מלמעלה בזכות האהבה והאחווה שבינינו, עד שמחת הגאולה האמתית בקרוב ממש.
